יפה תואר על שמות רבה · פרק 45 · פסקה 2

מה כתיב למעלה. גם בזה בא לתרץ מלת ראה וכדמסיים בסוף הסימן שא"ל ראה שאין אתה יכול להזיז אהבתך מהן אפי' שעה אחת:

עטרה שנתן בראשם כו'. וכדאיתא בפרק ר' עקיבא כשהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ס' רבוא של מה"ש וקשרו לכל אחד שני כתרים כו' וכשחטאו ירדו ק"כ רבוא של מלאכי חבלה ופרקום כו' וע"ש ברש"וי והנה מחלקותם אם היה עטרה או חגורה או מעיל חשוב נ"ל דתלויה במחלוקת תנאי לעיל בפמ"א חד אמר חרות מעול גלות סובר כי עטרה היתה כי שם מלכות וחופש לעטרה. וחד אמר שם חרות ממלאך המות והוא סובר חגורה המורה על גבורה ומגינה מן המות. וחד אמר שם חרות מן היסורין סובר כי מעיל חשוב הלבישם המגין מפני הצנה וחום אשר המה ראשי הסבות המביאים את החליים:

שהניח את העליונים ובא אצל משה. אגדה זו א"א לקחת כפשוטו כי כבודו מלא עולם ואין שנוי וגבול לפניו אבל פירושו כי גדלה השגת משה באלהות יותר מהעליונים ולכוונה זו אמר שהניח את העליונים אשר המה לא יגישו את אלהות בשלמות ובא אצל משה. כי הי' קרוב אליו. בשביל רב תבונתו כי הקירוב אל ה' הוא כפי השכלה וכמ"ש הרב בח"א פי"ח. וזה ענין בואם לומר הימנון לפניו כי השירה היא ספור שבחו כפי השגתו בגדולת ה' אשר זה יותר נכון למשה בשביל הכרתו הגביהה. וגם השמש והירח והכוכבים המספרים כבוד אל בארץ ויגידו לבני אדם צדקת ה' קטנים הם בערך משה אשר הודיע כבוד ה' והגיד לעמים תורתו וכאלו הם משתחוים לפניו ונוטלין ממנו רשות. וגם החיות אם שאלו להם איפוא הוא כסא הכבוד פי' כבוד ה' גם המה יאמר לכו אצל משה אשר השגתו גדלה מהשגת העליונים:

לא כך התניתי. וטעם התנאי כדי שלא יתיאשו ישראל ויוסיפו להרע וע"ד לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת:

בראשונה כשהיה משה כועס על ישראל היה משה מרצהו. ודריש לרצות בקל כמו לְרַצות בפועל אשר הוא פעל יוצא לאחר: