תנחומא בובר · מצורע · סימן 3

ד"א אל תתן את פיך. בלשון נקי דברה לך התורה, אם אמרה לך אשתך שהיא נדה, אל תחטיא את גופך ותיגע בה, אל תאמר לפני המלאך הממונה על צורת הולד שוגג הייתי ולא הייתי יודע, למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, אלו הבנים שלוקים בנגעים. אמר ר' אחא אם שימש אדם את אשתו נדה, הבנים לוקין בצרעת, כיצד שימש ביום ראשון לנדתה, הבן נולד מהם לוקה לעשר שנה, שימש עמה ביום שני לוקה לעשרים שנה, ביום שלישי לוקה לשלשים שנה, ביום רביעי לוקה לארבעים שנה, ביום חמישי לוקה לחמשים שנה, ביום ששי לוקה לששים שנה, ביום שביעי לוקה לשבעים שנה כנגד שבעת ימי נדתה. ואינו יוצא מן העולם לעד שרואה פירותיו מקולקלין, ואין ימי חייו של אדם אלא שבעים שנה, שכן דוד הוא אומר ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו' (תהלים צ י), ואם זכה שמונים, שנאמר ואם בגבורות שמונים שנה (שם), לכך אם שימש אדם עם האשה נשדה בשביעי, הולד לוקה בן שבעים שנה, שלא יצא מן העולם עד שרואה פירותיו מקולקלין, כביכול אין המרדות הללו משלי, כבר העדתי בך ואמרתי לך זאת תהיה תורת המצורע.

ד"א אל תתן את פיך. אם עשית בזדון ותטעה כהן גדול שנקרא מלאך, שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב ז), ותאמר בשגגה חטאתי, אל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, למה לעצמך אתה מטעה, את עצמך את מכה, קול שאת מוצא מפיך יחבל את מעשה ידיך, למה יקצף האלהים על קולך [וחבל את מעשה ידיך] אלו הבנים שלוקין בצרעת שנאמר זאת תהיה תורת המצורע וגו'.