תנחומא בובר · במדבר · סימן 21

ויאמר ה' אל משה פקוד כל [בכור] זכר וגו' (במדבר ג מ). ילמדנו רבינו תינוק שנולד לשמונה חדשים מחללין עליו את השבת, כך שנו רבותינו תינוק שנולד לשמונה חדשים אין מחללין עליו את השבת, ואין חותכין את טיבורו, ואין טומנין את שלייתו, ואין מטלטלין אותו ממקום למקום, אבל אמו גוחה עליו ומניקתו, והמטלטלו בשבת כאילו מטלטל את האבן, ספק בן שמונה, ספק בן שבעה, אין מחללין עליו את השבת, ואין חותכין את טבורו, ואין טומנין את שלייתו, ואין מטלטלין אותו ממקום למקום, ואם דבר ברור הו שהוא בן שבעה, מחללין עליו את השבת, וחותכין את טיבורו, וטומנין את שלייתו, ומטלטלין אותו ממקום למקום, ולמה מחללין את השבת על ילוד שנולד לשבעה, לפי שהוא של חיים, אבל הנולד לשמונה אינו לחדשיו, ואינו של חיים, לכך אין מחללין עליו את השבת, שאלו לר' אבהו מנין לנולד בן שבעה שהוא חי, אמר להם בלשון יוונית זיטא איפטא איטא אקטו, ואיזהו בן שמונה, כל שאין שערו וצפורנו גמורין, רשב"ג אומר כל שאינו חי שלשים יום אינו לחדשיו אלא נפל הוא, ובמה סמכה דעתו של רבן [שמעון בן] גמליאל לדבר תורה, לפי שאין הבכורות נפדין אלא לאחר שלשים יום, [שנאמר] ופדויו מבן חדש תפדה (במדבר יח טז), לפיכך אמר הקב"ה למשה שלא יהו הבכורות נפקדים אלא מבן חדש, מנין ממה שקראו בענין פקוד כל בכור זכר בבני ישראל מבן חדש וגו'.