פירוש מהרז״ו על בראשית רבה · פרק 14 · פסקה 10

שעשה. דעת ר"י שמ"ש לנפש חיה אין פירושו על הנשמה וכמ"ש לעיל סוף פר' ז' דמ"ש תוצא הארץ נפש חיה. דיש סוברים דקאי על רוחו של אדם הראשון כו' ע"ש. ור' יהודה סובר חי' ממש:

עבד מכורר. עיין מתנת כהונה. וכמו שכתוב תענית כ"ב נשמה שנתת בך החיה אותה. וכמו שכתוב באיכה רבתי פסוק נשקד בסופו נתנני ה'. ובקהלת רבה פסוק ושנאתי את החיים ושם הגירסא אמר ר"ה עשאו עבד מכודן בפני עצמו דאי לא לעי לא אכל היא דעתי' דר' חנינא. דאמר רבי חנינא. נתנני ה' בְּיָדִי לא אוכל קום. וכן הוא באיכה שם. אך בקהלת שם הגי' דאי לא לעי ביממא לא קאי בליליא. ושם הדרשה ממ"ש לא אוכל קום. ואין הקימה שייך כ"א אחר השכיבה כמ"ש בשכבך ובקומך. וזהו שדרש עפ"י מסורת והכתיב בידי. בידי היינו בעמלי ובמעשי ידי שהיום הוא למלאכה ואם לא יעמול ביום במלאכה ולא יהיה לו מה לאכול בלילה. אם ישכב בלילה לא יוכל לקום בבוקר ביום האחר למלאכה. וכל זה עפ"י מדה ט' ממ"ש קום היינו בבוקר. הרי הלילה בכח המאמר ושם דרש בעניני עולם. והוא משל לענין התורה שהוא הנמשל מאחר שנמסר לעמל עצמו לומד ושוכח. כי לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא. ובילקוט הגי' לעי באורייתא בליליא וביממא ולא מטי. ופי' הפסוק נתנני ה' בידי לא אוכל להשיג בשכיבה ובקימה ולפי המשל צריך לפרש אם לא אתיגע בעוה"ז שדומה לשכיבה. לא אוכל קום לעולם הבא בתחית המתים: