מדרש שכל טוב · שמות · פרק 16 · פסוק 29

מתני' ולא את הלוף ולא את החרדל. ת"ר מטלטלין את החצב להאכיל לצביים ואת החרדל להאכיל ליונים. פירוש חצב היינו דאמרינן ביום טוב חציבא מקטע רגליהון [דרשיעיא, נטיעה מקטע רגליהון] דקצבים ודבועלי נדות, והיינו עשב שרשיו הולכין ומעמיקין הרבה ומיושרין למטה, ובו תיחם יהושע בן נון את הארץ. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מטלטלין שברי זכוכית להאכיל לנעמיות, וחבילי זמורות להאכיל לפילין:

מתני' חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אם הכינם למאכל בהמה מטלטלין אותן, ואם לאו אין מטלטלין. והכי הלכתא. חבילת אזוב וכן פיגם וכל מיני בשמים, אם מסתפק מהן בשבת קוטם ואוכל, ובלבד שלא יקטום בכלי, ומולל בראשי אצבעותיו. אשכול של ענבים וכל מיני פירות שכיוצא בו בורר אוכל אוכל ומניח את הפסולת. איתמר בשר חי מותר לטלטלו בשבת, בשר תפל רב הונא אמר מותר, רב חסדא אמר אסור. וקיימא לן כרב הונא דרב חסדא לגבי רב הונא תלמיד הוה. מטלטלין את העצמות בשבת להאכיל לכלבים, ובשר תפוח להאכיל לחיה, ומים מגולין להשקות לחתול, אמר רב שמעון בן גמליאל אסור להשהותן מפני הסכנה. ת"ר דג מליח מותר לטלטלו, דג תפל אסור לטלטל, בשר חי או מליח מותר לטלטלו:

[מתני'] כופין את הסל לפני האפרוחין. בהמה שנפלה לאמת המים בשבת מביא כרים וכסתות, בחצר המעורבת, ומניח תחתיה, ואם עלתה עלתה. דאע"ג דמבטלי כלי מהיכנו דביטול כלי מהיכנו מדרבנן וצער בעלי חיים מדאורייתא, דכתיב רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו (שמות כג ה). ואתי דאורייתא ודחי דרבנן. ואם אפשר לו לעשות לה פרנסה במקומה עושה לה ודיו:

תנו רבנן מדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא תרנגולת. אבל דוחין את התרנגולת. ת"ר אין עוקרין בהמה חיה ועוף אכל דוחין אותן שיכנסו לחצר:

והאשה מדדה את בנה, א"ר יהודה אימתי בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת, אבל אם היה גורר אסור:

וקיימא לן כר' יהודה דכל היכא דאמר ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים:

מתני' אין מיילדין את הבהמה ביום טוב, כל שכן בשבת, אבל מסעדין ביום טוב, אבל לא בשבת. כיצד מסעדין רב יהודה אמר אוחז את הולד שלא תפול לארץ, ונופחין לו בחוטמו, ונותן לו דד לתוך פיו כדי שייניק. אמר רבן שמעון בן גמליאל מרחמין היינו על בהמה טהורה ביו"ט, היכי עביד, אמר אביי מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם כדי שתזכור צערה ותרחם על ולדה, ומזלפין מי שיליא על גבי ולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו:

מתני' מיילדין את האשה בשבת. וקורין לה חכמה מחוץ לתחום ומחללין עליה את השבת. ת"ר אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה נר, ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן ביד, ואם אינו ספק ביד מביאה בשערה. ואם אינו ספק בשערה מביאה לה בכלי, ואפילו דרך רשות הרבים, דכתיב אשר יעשה [אותם] האדם וחי בהם (יחזקאל כ יא), ולא שימות בהן. אמר רב יהודה אמר רב חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, נסתם הקבר בין אמרה צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת, והכי הילכתא דספק נפשות להקל. מאימתי פתיחת הקבר, אמר אביי משעה שתשב על המשבר, רב הונא בריה דר' יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד, ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה. עד מתי פתיחת הקבר, אמר אביי ג' ימים. רבא אמר משמי' דרב יהודה שבעה. ואמרי לה שלשים, אמרי נהרדעי חיה ג' ז' ל', ג' בין אמרה צריכה אני בין אמרה לא צריכה אני מחללין עליה את השבת. ז' אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, אמרה לא צריכה אני אין מחללין עליה את השבת, ל' אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת, אבל עושין ע"י גוי, כרב עולא בריה דרב עלאי דאמר כל צורכי חולה נעשין ע"י גוי בשבת, וכל דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה, אמר ר' יהודה אמר שמואל לחיה שלשים יום, שלשים יום למאי הלכתא, אמרי נהרדעי לטבילה, אמר רבא לא אמרן אלא שאין בעלה עמה, אכל בעלה עמה בעלה מחממתה, כדכתיב כי אם ישכבו שנים וחם להם ולאחד איך יחם (קהלת ד יא). עושין מדורה לחולה ולחיה בין בימות החמה בין בימות הגשמים, ולא מיבעיא ודאי חולה אלא אפילו ספק, היכי דמי רופא אחד אומר צריך לאחולי עליה שבתא, ורופא אחד אומר לא צריך, מחללין עליה שבתא, והיכא דרופא א' אומר צריך ואע"ג דהוא אומר לא צריך, ואיהו קים לי' בנפשיה לרופא שמעינן. אמר רב ששת הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה בשבת על ידי ארמאי, ואפילו בתקופת תמוז:

מתני' וקושרין את הטיבור בשבת ר' יוסי אומר אף חותכין, וכל צורכי מילה עושין בשבת. וכן צורכי דוולד נמי עבדינן בשבת. קטריין ליה לטיבוריה דלא ליעול ביה זיקא. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת, שנאמר ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת (יחזקאל טז ד). ומולדותיך ביום הולדת, מכאן שמיילדין את הוולד בשבת, לא כרת שרך, מכאן שחותכין הטיבור בשבת, ובמים לא רחצת למשעי, מכאן שרוחצין הוולד בשבת, והמלח לא המלחת, מכאן שמולחין הולד בשבת, והחתל לא חתלת, מכאן שמלפפין את הוולד בשבת:

[פרק י"ט] ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה ובסכנה מכסהו עפ"י עדים. וכולה עניינא דמילה עסיקנא לה במילת אבינו אברהם וכער"ע חתן דמים:

[פרק כ'] רבי אליעזר אומר תולין את המשמרת ביום טוב ונותנין לתלויה בשבת וחכמים אומרים אין תולין את המשמרת ביו"ט ואין נותנין לתלויה בשבת, אבל נותנין לתלויה ביו"ט:

תלה מאי אמר רב יוסף חייב חטאת. ולא היא דהא תלינן כוזא בסיכתא אלא מדרבנן הוא דאסור גזירה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

טלית כפולה, היינו שקשורה בין שני כתלים והיא משולשלת ומגעת לארץ, ונכנס בין שני קצותיה וישן תחתיה בצל, ואין בגגה טפח, ולא בפחות משלשה סמוך לגגה טפח, ולפיכך אינה אהל קבוע אלא אהל ארעי, ולהכי פטור אם עשה בשבת, אבל אסור, ואם היו עליה חוטין מאתמול ונטה אותה היום מותר:

ווילון מותר לנטותו ומותר לפרקו. ואמר שמואל משום ר' חייא כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה. א"ר ששת בריה דרב אידי לא אמרן אלא שאין בגגה טפח, אבל יש בגגה טפח אסורה. וכי אין בגגה טפח נמי לא אמרן אלא שאין בפחות מג' סמוך לגגה טפח, אבל יש בפחות מג' סמוך לגגה טפח אסור, ולא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח אבל יש בשיפועה טפח שפועי אהלים כאהלים דמי, ולא אמרן אלא דלא נחית מפוריא טפח אבל נחית מפוריא טפח אסור:

ואמר רב ששת האי סיאנא שרי, דהיינו כובע שמשתמשין בני אדם על ראשם ומאהיל על פניהם בשביל השמש. והני מילי דמהדק, ואי לא מהדק אסור. ואע"ג דלית ביה טפח. אמר רב הונא אמר רב היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי הני לא חשיבי ובטלי:

מתני' נותנין מים על גבי השמרים בשביל שיצולו. אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש אבל עכורין לא:

מסננין את היין בסודרין בשבת. ואם היה היין תוסס ואינו עדיין צלול טורד חבית של יין יינה ושמריה ונותן לתוכה אפילו מים עכורין ואינו חושש:

מסננין היין בסודרין ובלבד שלא יעשנו לסודר כעין גומא:

ובכפיפה מצרית. א"ר חייא בר אשי אמר רב ובלבד שלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח:

אמר רב האי פרונקא, דהיינו מטלית, אפלגיה דכובא שרי אכולי כובא אסור:

מתני' ונותנין ביצה במסננת של חרדל ועושין אנומלין בשבת, ר' יהודה אומר בשבת בכוס, בי"ט בלגין ובמועד בחביות. ואין עושין אלונטית בשבת, ואיזו היא אנומלין, ואיזו היא אלונטית, אנומלין יין ודבש ופלפלין, אלונטית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון דעבדי לבי מסותא למיקר:

חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף אלא מערב, וכן שום וכל כיוצא בהן:

מתני' אין שורין את החילתית בפושרין, אבל נותן לתוך החומץ, ואין שורין את הכרשינין ולא שפין אותן, אבל נותן לתוך הכברה או לתוך הכלכלה, אין כוברין את התבן בכברה, ולא יתננו על גבי מקום גבוה בשביל שירד המוץ, אבל נוטל הוא בכברה ונותן לתוך האיבוס:

גורפין מלפני הפטם ומסלקין לצדדין מפני הרעי דברי ר' דוסא, וחכמים אוסרין, והלכתא כוותייהו. נוטלין מפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת. אמר אביי אידי ואידי מקמי חמרא לקמי תורא שקלינן מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלינן:

מתני' הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אלא מנענע בגופו ואם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו. אמר רב נחמן האי פוגלא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור. אמר רב יהודה הני פלפלי מדיק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרתי אסור. רבא אמר כיון דמשני אפילו טובא נמי. אמר רב יהודה מאן דסחי במיא לינגיב נפשיה ברישא והדר ליסליק, דלמא אתי לאתויי ד' אמות בכרמלית, אי הכי כי קא נחית נמי קא דחי כחו ד' אמות ואסור כחו בכרמלית לא גזרו, אמר אביי ואיתימא רב יהודה טיט שעל גבי רגלו מקנחו בקרקע ואין מקנחו בכותל. אמר רבא מאי טעמא בכותל לא משום דמיחזי כבונה האי בנין תקלא הוא, אלא אמר רבא מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע דלמא אתי לאשויי גומות. איתמר מר בריה דרבינא אמר אחד זה ואחד זה אסור. רב פפא אמר אחד זה ואחד זה מותר, והלכתא כרב פפא, אמר רב כהנא טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ. תני ר' חייא אין מגרדין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן ולא יסוך את רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל, אבל סך את רגלו שמן ומניח בתוך המנעל או בתוך הסנדל וסך כל גופו שמן ומתעגל ע"ג קטבליא ואינו חושש. אמר רב חסדא לא שנו אלא לצחצחו, אבל לעבדו אסור, לעבדו פשיטא ותו לצחצחו מי איכא מאן דשרי, אלא אמר רב חסדא לא שנו אלא שיעור לצחצחו, אבל שיעור לעבדו אסור:

תנו רבנן לא יצא קטן במנעל גדול, אבל יוצא הוא בחלוק גדול, ולא תצא אשה במנעל מרופט ולא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשרה, ואין יוצאין במנעל חדש, באיזה מנעל אמרו במנעל של אשה. תני בר קפרא לא שנו אלא שלא יצתה בו שעה אחת מבעוד יום, אבל יצתה בו מערב שבת מותר, תני חדא שומטין מנעל מעל גבי אימום, ותניא אידך אין שומטין, לא קשיא הא ר' אליעזר הא רבנן, דתנן מנעל שעל גבי אימום ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים, הניחא לרבא דאמר דבר שמלאכתו לאיסור בין לצורך גופו, בין לצורך מקומו מותר שפיר, אלא לאביי דאמר לצורך גופו מותר, לצורך מקומו אסור מאי איכא למימר, הכא במאי עסקינן ברפוי, דתניא ר' יהודה אומר אם היה רפוי מותר טעמא דרפוי הא לא רפוי לא, הניחא לאביי דאמר דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר לצורך מקומו אסור שפיר, אלא לרבא דאמר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו מותר מאי איריא רפוי אפילו לא רפוי נמי ההיא דר' יהודה משום דר' אליעזר הוא, דתניא ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר אם היה רפוי מותר:

[פרק כ"א] נוטל אדם את בנו והאבן בידו וכלכלה והאבן בתוכה. אמרי דבי ר' ינאי בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו. ודוקא אבן דאי נפלה לא אתי אבוה לאתויי, אבל דינר אסור, דאי נפיל אתי אבוה לאיתויי:

מתני' האבן שעל פי החביות מטה על צידה והיא נופלת. אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור:

היתה בין החביות מגביה ומטה על צידה והיא נופלת, מעות שעל גבי הכר מנער את הכר והן נופלות, היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט, היתה של עור נותנין עליה מים עד שתכלה:

אמר ר' חייא בר אשי אמר רב לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לבר האסור. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו, אבל לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו:

א"ר אושעיא שכח ארנקי בחצר מניח עליו ככר או תינוק ומביאו, ולית הלכתא כוותיה, דאמר רב אשי לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד משום כבוד הבריות דעדיף, אבל הכא כופה עליו את הכלי ומשמרו:

מתני' בית הלל אומרים מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין, ובית שמאי אומרים מסלק את הטבלא כולה ומערה. אמר רב נחמן אנו אין לנו אלא בית שמאי כר' יהודה, ובית הלל כר' שמעון, וכי קא שרי ר' שמעון [לטלטולי] כגון [עצמות] דחזיין לכלבים וקליפין דחזינן למאכל בהמה, אבל מידי דלא חזי לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה לא קא שרי:

מתני' מעבירין מעל גבי שולחן פירורין שהן פחות מכזית, ושיער של פולין ושל עדשין מפני שהוא מאכל בהמה. ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו, בין כך ובין כך ניטל בשבת, ואינו מקבל טומאה והני גרעינין דתמרי ארמייתא שרי לטלטולינהו הואיל וחזיין אגב אימן ודפרסיתא אסור והוא הדין לכל גרעינין. וקליפין הנאכלין בין לבהמה בין לאדם מטלטלין אותן, ואם לאו אין מטלטלין אותן, אלא א"כ לצורך גופו של אדם או לצורך מקומו:

[פרק כ"ב] חבית שנשברה מצילין ממנה מזון שלש סעודות. ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ובלבד שלא יספוג. [תנא לא יספוג] ביין ולא יטפח בשמן שלא יעשה כדרך שעושין בחול. תנו רבנן נתפזרו לו פירות בחצירו מלקט על יד על יד ואוכל, אבל לא ילקט לא לתוך הסל, ולא לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

מתני' אין סוחטין פירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין. ר' יהודה אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר, ואם למשקין היוצא מהן אסור. אמר רב יהודה אמר שמואל מודה ר' יהודה לחכמים בזיתים וענבים, ומודים חכמים לר' יהודה בשאר מיני פירות. ואמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה. ודוקא כשיש בקדירה אוכל, דבהכי הוי ליה אוכל הבא לאוכל, וכל אוכל הבא לאוכל כאוכל דמי, אבל אינו סוחט לתוך הקערה, ודוקא בקערה שאין בה אוכל, דבהכי הוי ליה משקה הבא לאוכל ואסור, מכל שכן על מנת לשתות דאסור, אבל אם יש אוכל בקערה נמי שרי, איכא מאן דמוקים האי מימרא דשמואל ביום טוב ולא בשבת, וכן מוכחין בעל הלכות גדולות שכתבוה בהלכות יום טוב. ואיכא מאן דמוקים האי מימרא דשמואל אפילו בשבת, ומוקים לה למתניתין בסוחט לתוך הקערה, דהוי להו משקין, אבל לתוך הקדירה סוחטין כדברי שמואל, כדפסיקנא, ודוקיא דדייק מיניה רב חסדא ביום טוב הוא בלחוד, וכן הדעת נוטה, דאמר רב חסדא מדבריהם נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדירה, אבל לא לתוך הקערה, ומסתברא דביום טוב קאי, ולעולם הלכה כרב ושמואל לענין סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה, וכר' יוחנן דאמר הסוחט כבשין ושלקית למימיהן כסוחט זיתים וענבים וחייב חטאת לאו איריא היא בהאי מימרא בהא ר' יוחנן בסוחט לתוך הקערה או לתוך הכוס קאי דאסור, דהוה ליה להוציא מהן משקין ממש לשתותן, או לטבול בהם בפני עצמן, אבל לסוחטן לתוך אוכלין שבקדירה אלו ואלו מותרין לסוחטן, דהוי להו אוכל הבא לאוכל ולא משקין, ועוד דר' יוחנן לא איירי באשכול כלל, והא דאמרי נמי לינק את הבהמה ביום טוב אסור, וכל שכן לחלוב לאו הכין הוא שהיונק מן הבהמה חמור הוא מן החולב לתוך הקדירה, שהיונק בפיו כסוחט למשקה ביד הוא, והחולב לתוך הקדירה כמפרק אוכל הוא, ולהכי שרי, ועוד דאותיב עלה רבינא דהוא בתרא והוא נמי מפרק לה, ורמי בר חמא נמי מותיב עלה ומפרקינן לה, וקמה לה הלכתא כשמואל באשכול, ולהכי הלכתא נמי כרב חסדא דקא יליף מינה דחולב אדם עז ביום טוב לתוך הקדירה שיש בה אוכל, אבל לא לתוך הקערה, והכין חזינן דפסיק הגאון כדפסיקנא, ולית בה ספיקא:

תניא ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת, מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו בהו רבנן. אמר ר' יעקב הלכה כר' מרינוס. תניא נחום איש גם זו אומר צינור שעלו בו קשקשים ממעכן בצינעא ברגלו בשבת מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו בהו רבנן. והא דאמר אבא שאול בפרק חרש שנשא פקחת נוהגין היינו שהיינו יונקים מבהמה טהורה ביום טוב קאי ומשום דלית ביה איסור סקילה שרו רבנן. אבל בשבת דחמירא לא שרו רבנן:

גופא כבשין ושלקות שסחטן בשבת אמר רב לגופן פטור ומותר, למימיהן פטור אבל אסור. וכן נמי אמר שמואל. ור' יוחנן אמר לגופן מותר, למימיהן חייב חטאת. ולית הלכתא כר' יוחנן לענין חיוב חטאת דהוו להו רב ושמואל בחדא שיטתא. ור' יוחנן (לחוד) [יחיד] ואין דבריו של אחד במקום שנים:

מנתי' חלות דבש שריסקן מערב שבת ויצאו בשבת מעצמן אסורים, ור' אליעזר ור' שמעון מתירין. והלכתא כוותיהו.:

[מתני'] כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת. כגון תרנגולתא דר' אבא, דהוה מלוחה ביותר וכשביקשו לאוכלה לא היתה נאכלת מחמת מילחה, והיו שורין אותה בחמין בשבת:

וכל שלא שהה בחמין מערב שבת מדיחין אותה בחמין בשבת, חוץ מן המליח וקולייס האיספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן:

שובר אדם את החביות לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף, מבעוד יום כשהוא כלי אחד, ואם אינו כלי אחד מתיז את ראשה ממנה ואפילו בשבת, ומניחה לפני האורחין בשבת, מפני שמתכוין לעין יפה, ואינו חושש מחטאת. תניא חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך. ולמיברז חביתא בבורטייא אסור בשבתא משום דליפתח קא מכוין:

מתני' אין נוקבין מגופה של חביות דברי ר' יהודה, וחכמים מתירין, ולא יקבנה מצדה לדברי הכל, וקיימא לן כרבנן:

ת"ר אין נוקבין נקב חדש לכתחלה בשבת, ואם בא להוסיף מוסיף, ויש אומרים אין מוסיפין. דרש רב נחמן בר יצחק משמיה דר' יוחנן הלכתא (כשמואל) [כיש אומרים]:

ושווין שנוקבין נקב ישן לכתחלה בשבת, אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא לשמר, דהיינו להוציא יין מן השמרים, אבל לחזק דברי הכל אסור. היכי דמי אמר רבא כשהוא נוקבה למעלה מן היין זהו לשמר ומותר. וכשהוא נוקבה למטה מן היין השמרים זהו לחזק ואסור. והלכתא כתירוציה דרבא. גובתא דהיינו שפופרת אין חותכין אותה ביום טוב ואין צריך לומר בשבת. ור' יאשיה מיקל בחתיכה. והלכתא כר' יאשיה. נפלה מחזירין אותה בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. וטעמא דר' יאשיה דמיקל בחתיכה דלא מתקן מנא דהא לא מיתקנח בקנקנין:

מתני' אם היתה המגופה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח, אמר ר' יהודה מעשה ובא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו מחטאת. מישחא רב אסר ושמואל שרא, והלכתא כרב:

מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור, ואת המים היפים ברעים בשביל שיצננו, ואת הצונן בחמין בשביל שייחמו. ולא גזרינן דלמא אתי לאטמוני ברמץ:

מתני' מי שנשרו כליו בדרך מהלך בהם ואינו חושש, הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. והלכתא כרב. והאי דקתני שוטחין בחמה אבל לא כנגד העם תנאי היא. ואע"ג דסתם מתני' ומחלוקת בברייתא הלכתא כמחלוקת דברייתא וכר' יהודה דהא רב קאי כוותיה. אמר רב הונא המנער טליתו חייב חטאת. ולא אמרן דאסור אלא בחדתי אבל בעתיקי לית לן בה, וחדתי נמי לא אמרן אלא באוכמי אבל בחיוורא וסומקא לית לן בה. עולא איקלע לפומבדיתא חזי לרבנן דקא מנערי גלימייהו, אמר להו קא מחללי רבנן שבתא, אמר להו רב יהודה נפוצי ליה באפיה אנן לא קפדינן מידי. אלמא בקפידא תליא מלתא, קפיד עליה אסור, לא קפיד שרי. אמר ר' יוחנן היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתיפו בשבת חייב חטאת, תניא נמי הכי סוחרי כסות היוצאין בטלית מקופלת ומונחות להם על כתפיהן בשבתא חייבין חטאת, ולא סוחרי כסות בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שכן דרכן של סוחרי כסות לצאת בכך. ותנינא חנוני היוצא במעות הצרורות לו בסדינו בשבת חייב חטאת, ולא חנווני בלבד אמרו אלא כל אדם, אלא שדרכן של בני חנווני לצאת בכך. והרטנין יוצאין בסודרין שעל כתיפן בשבת, ולא הרטנין בלבד אמרו, אלא כל אדם, אלא שדרכן של הרטנין לצאת בכך. אמר ר' יהודה מעשה בהורקנוס בנו של ר"א בן הורקנוס שיצא בסודר שעל כתיפו בשבת, אלא שנימא כרוכה לו באצבעו, וכשבא הדבר לפני החכמים אמרו אפילו אין נימא כרוכה לו באצבעו. דרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דרב חסדא הלכה אעפ"י שאין נימא כרוכה לו באצבעותיו. עולא איקלע לבי אסי בר היני בעו מיניה מהו לעשות מרזב בשבת, אמר להו הכי אמר ר' אלעי אסור לעשות מרזב לשבת, מאי מרזב, א"ר זירא כיסי בבלייתא, ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא א"ל הכי מאי, א"ל אסור והכי מאי, א"ל אסור, אמר רב פפא נקוט האי כללא בידך, כל אדעתא דלכנופי אסור, כל דלהתנאות שרי, כי הא שישא בריה דרב אידי מתנאה בסדינו הוה, כי אתי רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והיו שני צידי טליתו מונחין על כתיפו, אמר לפניו יהושע בן זירוז בן חמיו של ר' מאיר בזו לא חייב ר"מ חטאת, א"ל דקדק ר"מ ע"כ שילשל רבי טליתו, כי אתי רבין אמר לא יהושע בן זירוז הוה אלא יהושע בן כפוסאי היה חתנו של ר"ע אמר בזו לא חייב ר"ע חטאת, א"ל דקדק ר"ע עד כאן שילשל רבי טליתו, כי אתא רב שמואל בר רבי יהודה אמר נשאל אתמר:

מתני' הרוחץ במי מערה או במי טבריה ונסתפג אפילו בעשר אלונטיאות לא יביאם בידו, אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת פניהם ידיהם ורגליהם ומביאין אותן בידם. קתני מי מערה דומיא דמי טבריא, מה מי טבריא חמין, אף מי מערה חמין. הרוחץ דיעבד אין, לכתחלה לא, והיינו דקתני מי טבריא לגבי מי מערה לגלויי עלייהו דחמין נינהו. ומי טבריא רוחצין בהן לכתחילה. אבל מי מערה דקיימא לן דמערה מיטלטלא ונפיש הבלא דידה ואתי לידי זיעה משום הכי לא שרי ליה רבנן לכתחילה:

ת"ר סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, היכי עביד, ר' חמא בר חנינא אמר סך ואחר כך ממשמש, ר' יוחנן אמר סך וממשמש בבת אחת:

ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ומעבירין [כלי] על גב העין בשבת, אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בכלי הניטל בשבת, אבל כלי שאינו ניטל בשבת אסור. ואין שואלין דבר מן השד בשבת, ר' יוסי אומר אף בחול אסור, אמר רב הונא הלכה כר' יוסי, ואף ר' יוסי לא אמר אלא בשעת הסכנה:

מתני' אבל לא מתעמלין. כגון קרקעיתה של דייסית שמעמלת ומתרפאת:

ולא מתגררין. ת"ר אין גוררין במגררת בשבת, רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורר כדרכו ואינו חושש, רב שמואל בר יהודא עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא:

ודוקא רגליו ממש, אבל מנעלים שברגליו אסור ליה למיגרר במגררת, כדפסיקנא בשילהי פירקא דר' אליעזר אומר תולין את המשמרת, והכין הלכתא:

אין יורדין לקורדימא, דהיינו פילומא, מאי טעמא משום פיקא:

ואין עושין אפיקטוזין בשבת. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא בסם, אבל ביד מותר. תניא ר' נחמיה אומר אף בחול אסור מפני הפסד אוכלין. ומסתברא דהני מילי היכא דלית ליה צער, אבל בזמן שיש לו צער מותר:

מתני' אין מעצבין את הקטן. אמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי, והא אנן תנן אין מעצבין, התם בחומרי שדרה דמיחזי כבונה. ואין מחזירין את השבר. א"ר חנא בגדתאה אמר שמואל הלכה מחזירין את השבר בשבת:

מי שנתפרקה ידו או רגלו לא יטרפם (בשמן) [בצונן] אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא:

[פרק כ"ג] שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני, וכן האשה מחברתה ככרות ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת. וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח את טליתו אצלו ונוטל את פסחו ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב. א"ל [רבא בר] רב חנן לאביי מאי שנא השאילני ומאי שנא הלויני, אמר ליה השאילני לא אתי למיכתב, הלויני אתי למיכתב, והא כיון דבחול זימנין דבעי למימר ליה הלויני וא"ל השאיליני ולא קפיד עילויה ואתי למכתב בשבת נמי אתי למכתב, א"ל בחול דלא שנא כי א"ל הלויני ל"ש כי א"ל השאילני לא קפדינן עילויה אתי למכתב, בשבת כיון דהשאילני הוא דשרו ליה רבנן הלויני לא שרו ליה מנברא מילתא ולא אתי למכתב:

איתמר הלוואת יום טוב רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע, ורבה אמר ניתנה ליתבע. והלכתא כרבה:

מתני' מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב, ומפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה. משום קוביא. מונה אדם וכו'. וקיימא לן כאביי דאמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות:

והא דתניא מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו כמה מבפנים וכמה מבחוץ וכמה מנות עתיד להינחם לפניהם וקורין מכתב שעל גבי הכותל אבל לא מן הכתב שעל גבי טבלא ופינקס. אוקימנא לה בדחייק מיחק, דגודא בשטרא לא מיחלף, אבל כתוב בכתיבה בעלמא אסור, בין מידלי בין מתתאי. תניא אין רואין במראה בשבת, ר' מאיר מתיר במראה הקבוע בכותל, מ"ש הקבוע בכותל דאדהכי והכי מידכר, שאינו קבוע נמי אדהכי והכי מדכר, הכא במראה של מתכות עסקינן, וכדרב נחמן אמר רבה בר אבוה מפני מה אמרו מראה של מתכות אסורה מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלין, וקיימא לן כתנא קמא:

מתני' מפיס אדם עם בניו וכו'. אמר רב יהודה אמר שמואל בני חבורה המקפידים זה על זה עוברים משום מידה ומשום משקל [ומשום מנין] ומשום לוין ופורעין ביום טוב כל שכן בשבת וכדברי בית הלל אף משום ריבית, אבל בניו ובני ביתו מותר, דאמר רב יהודה אמר רב מותר לאדם להלוות את בניו בריבית כדי להטעימן טעם ריבית ויזהרו בו:

מתני' מטילים חלשים על הקדשים ביום טוב, אבל לא המנות. אמר ר' יעקב ברה דבת יעקב אבל לא [על] המנות של חול ביום טוב, מכלל שעל המנות של יום טוב ביום טוב מותר:

מתני' לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר לחבירו שכור לי פועלים ואין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו, כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו. תניא לא יאמר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב, ור' יהושע בן קרחה מתיר, אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' יהושע בן קרחה, מאי טעמא דר' יהושע בן קרחה, דאמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעי' נח יג), דיבור אסור הרהור מותר. רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרווייהו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת, דכתיב ממצוא חפצך (שם שם), חפציך אסורים חפצי שמים מותרים. ואמר ר' אלעזר פוסקין צדקה לעניים בשבת. ואמר רבי יוחנן הולכין לבתי כניסיות ולבתי מדרשות לפקח על עסקי רבים בשבת, ואמר ר' יהונתן הולכין לתרטיאות ולקרקסיאות לפקח על עסקי רבים בשבת. ותנא דבי מנשה משדכין על התינוקת לארס. ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות בשבת. תניא מחשבין חשבונות של מה בכך. וסוגיא דשמעתא כך הוא, דאפילו חשבונות שעברו אסורים, כגון דצריכי ליה, כגון דאיכא אגירי אחריני גביה דצריך למידע כמה בעי למיתב להו דהוו להו חשבונות שצריכין, ומשום הכי אסורים, ואי ליכא אגירי גביה הוו להו חשבונות שאינן צריכין ושרי. אמר רב יהודה אמר שמואל מותר אדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך:

מתני' אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו. ואע"ג דלא אבדיל. והאמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר' ינאי אסור לו לאדם שיעשה חפיציו קודם שיבדיל. וכי תימא דמבדיל בתפלה, והאמר רב יהודה אמר שמואל המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, [וכי תימא דאבדיל על הכוס, כוס בשדה מי איכא] ואוקמא ר' נתן בר אמי כגון דהוה בין הגיתות ומבדיל על הכוס. וכבר אסיקנא בפרק כל כתבי הקודש והכין מיתוקמי ממרייהו דרבא ורב אשי דאמרו דצריך למימר המבדיל בין קודש לחול והדר עביד צורכיה, דדוקא בדלא צלי ולא אבדיל בצלותא לא משתרי למעבד צורכיה עד דמברך המבדיל בין קודש לחול, ומבעי למימר בה הזכרת השם ומלכות, אבל אי אבדיל בצלותא אע"ג דקיימא לן המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, מיהו בעשית מלאכה מותר, ואע"ג דאכתי לא אבדיל על הכוס, וכן הילכתא:

מתני' כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו. כדרב פפא דאמר מותר לו לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי:

תנו רבנן מחשיכין על התחום להביא בהמה. הא כיצד היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה:

ומחשיכין על התחום לפקח על עיסקי כלה ועל עיסקי המת [להביא לו ארון ותכריכין]. הא כיצד אמר לו אם אתה מצאת במקום פלוני לך למקום פלוני, ואם לא מצאת במקום פלוני הבא ממקום פלוני, לא מצאת במנה הבא במאתים, ר' יוסי בר' יהודה אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח:

השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה, לשמור לו את התינוק, אעפ"י ששכרו לפני השבת ופסק לו דמים, אין נותנין לו שכרו של שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו, אם היה [שכיר שנה] שכיר שבת שכיר חודש, נותנין לו שכרו של שבת לפיכך אחריות שבת עליו, לא יאמר לו תן לי שכרי של שבת, אלא אומר לו תן לי שכרי של כך וכך ימים:

מתני' גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל, אלא אם כן באו ממקום קרוב. אמר רב ממקום קרוב ממש, ושמואל חיישינן שמא חוץ לתחום לנו, הלכך ימתין ולא יספוד בהן ישראל עד כדי שיבואו ממקום קרוב, והלכתא כשמואל, דדייקא מתניתין כוותיה:

מתני' עושין כל צורכי המת בשבת. סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזוז בו אבר, שומטין את הכר מתחתיו, ומטילין אותו על החול בשביל שימתין, קושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף, וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה לא שתעלה אלא שלא תוסיף. ת"ר מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין על כריסו כדי שלא תפוח ופוקקין את נקביו, כדי שלא תיכנס בהן הרוח, ואף שלמה אמר בחכמתו עד (שלא) [אשר לא] ירתק חבל הכסף (קהלת יב ו), זה חוט השדרה, ותרוץ גולת הזהב (שם שם), זה אמה, ותשבר כד על המבוע (שם שם), זה הכרס, ונרוץ הגלגל אל הבור (שם שם) זה פרש, וכה"א וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם (מלאכי ב ג). אמר רב הונא ואמרי לה א"ר חגא אלו בני אדם שמניחין דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים. א"ר לוי אמר רב פפי א"ר יהושע לאחר ג' ימים כריסו נבקעת ונופלת לו על פניו, ואומר לו טול מה שנתת בי:

מתני' אין מעצמין את המת בשבת ולא בחול עם יציאת הנפש, והמעצים עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים. תנו רבנן המעצמו עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים, משל לנר שכבה והולכת, אדם מניח אצבעו עליה מיד כבתה. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר הרוצה שיתעצמו עיניו של מת, נופח לו יין בחוטמו, ונותן שמן בין ריסי עיניו, ואוחז בשני גודלי רגליו, והן מתעצמין מאיליהן. תניא רשב"ג אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת, תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה, דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת, כיון שמת אדם בטל מן המצות, והיינו דאמר ר' יוחנן במתים חפשי (תהלים פח ו), כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ותניא ר"ש בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה (בראשית ט ב), כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת בטלה אימתו:

א"ר פפא נקיטינן אריה אבי תרי לא נפיל, הא קא חזינן דנפול, ההוא כדרמי בר אבא, דאמר רבי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מט יג):

[פרק כ"ד] מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי, מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסה לנכרי קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ארבע אמות [ברה"ר]. אמר רבא דוקא כיסו אבל מציאה לא, פשיטא כיסו תנן, מהו דתימא הוא הדין אפילו מציאה, והאי דקתני כיסו, אורחא דמלתי קתני קמ"ל, ולא אמרן אלא דלא אתי לידיה, אבל אתי לידיה ככיסיה דמי. ואע"ג דסלקא לישנא בתרא בתיקו, הוי ליה ספיקא מדרבנן למיתבה לנכרי, וספיקא דרבנן לקולא, כי היכי דלא ליתי לאחולי עלה שבתא:

אם אין עמו נכרי. שאינו מצווה על שביתתו מניחו על החמור, שמצווה על שביתתו. תניא כשהחמור מהלכת מניחו עליה, וכשהיא עומדת נוטלה הימנו, ולא יחמר עליה, דכתיב לא תעשה כל מלאכה (שמות כ י), ולחמר אחר בהמתו טעונה מלאכה היא, דכתיב אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא (שמות לו ו), מעשות לא נאמר, אלא מהביא, אלא נוטלה הימנה בקרוב לה, כי היכי דלא ליעבד עקירה והנחה. אמר רב פפא כל שבגופו חייב חטאת, בחבירו פטור אבל אסור, וכל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחילה:

אין עמו לא חמור ולא נכרי מניחו על חרש שוטה שאינו מצווה על שביתתו. ולקטן לא יהיב ליה דילמא אתי למיסרך, אין עמו לא חמור ולא נכרי ולא חרש שוטה מאי. א"ר יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה, מאי היא, מוליכו פחות פחות מארבע אמות סמוך לביתו, ואמאי לא רצו חכמים לגלותה, דכתיב כבוד אלהים הסתר דבר (משלי כה ב), דאי שרית ליה אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים:

אמר רב אדא בר אהבה היתה חבילתו על כתיפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו. ודוקא רץ אבל קליל קליל לא וכי מטי לביתיה זריק לה כלאחר יד כי היכי דלא ליעביד עקירה והנחה. אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת, בין בשוגג בין במזיד פטור מחטאת אבל אסור, בשוגג לא מיחייב, דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, והנפש אשר תעשה ביד רמה (במדבר טו כט ל), הוקשה כל התורה לע"ז, מה ע"ז דעביד מעשה בגופיה חייב ואי לא לא, אף כל דעביד מעשה בגופיה מיחייב, ואי לא עביד מעשה בגופיה לא מחייב, ובמזיד אינו חייב חטאת, דתנן על המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה, מכלל דעל זדון שבת אינו חייב חטאת על לאו נמי לא מיחייב חטאת דהוי ליה לאו שנתנה לאזהרת מיתת בית דין, וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו, ואפילו למאן דאמר לוקין, שאני הכא דאמר קרא אתה ובהמתך (שמות כ י), אתה למה לי, הוא ניהו דימחייב כי עביד מלאכה, בהמתו לא מיחייב איהו חטאת, אבל איסורא מיהא איכא:

מתני' הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת. ושאין ניטלין בשבת מתיר הכלים והשקין נופלין [מאליהן]. היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ומתיר את החבלים והשקין נופלין. והוא הדין לכל דבר שאינו ניטל בשבת מתיר את החבלים והוא נופל:

מתני' מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפים אבל לא את הזירין. אמר רב הונא הן הן פקיעין הן הן זירין הן הן כיפים, פקיעין תרין, כיפים תלתא, זירין דארזא, וה"ק מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין, וה"ה לכיפים, אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר:

מתני' אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה ובין גסה, ר' יהודה מתיר בחרובין לדקה. תני רב חנין מנהרדעא מערבין תבן ואספסתא לפני בהמה ונבילה לפני הכלבים ושמעינן מינה למיטרח באוכלא טרחינן, שוויה אוכלא לא משווינן:

מתני' אין אובסין את הגמל. דהיינו לעשות לה איבוס במעיה, כי הא דההוא טייעא דאכלה כורא ואטעינה כורא:

ולא דורסין האוכלין בגופו, אבל מלעיטין, אין מאמרין את העגלים (ולא) [אבל] מלעיטין. וכבר פרישנא מהו אמראה ומהו הלעטה בפרשת אלה תולדות יצחק:

תנא המראה כשהיא מרביצה ופוקק את פיה ונותן לה מים וכרשינן בבת אחת, הלעטה מאכילה מעומד ומשקה אותה מעומד ונותן לה מים בפני עצמן וכרשינן בפני עצמן:

ומהלקטין את התרנגולים. דהיינו דספי ליה בידים והוא בולע מעצמו. תנן נותנין מזונות לפני הכלבים, ואין נותנין מזונות לפני החזיר, ומה הפרש בין זה לזה, זה מזונותן עליך, וזה אין מזונותן עליך. אמר רב אשי מתניתין נמי דייקא דקא תני אין נותנין מזונות לפני דבורים ולא לפני יונים שבשובך, אבל נותנין מזונות לפני אווזין ותרנגולים ולפני יוני הרדיסאות, מאי טעמא לאו משום דהני מזונותן עליך והני אין מזונתן עליך:

מתני' מחתכין את הדילועין לפני הבהמה. ואת הנבילה לפני הכלבים. ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה, לפי שאינה מן המוכן. אוקמה רב נחמן במסכת יום טוב דסתמא דהאי מתני' כר' שמעון, והכי קאמר מחתכין את הדילועין תלושין לפני הבהמה ולא אמרינן טירחא דלא צריך הוא, ואת הנבילה לפני הכלבים, ואעפ"י שנתנבלה בשבת, וקיימא לן כר' שמעון בשבת משום דמיקל, ומשום דשבת חמורה היא במצוותיה ובכרת ולא אתי לזלזולי בהו, ואי מקילינן בה חדא קולא לא אתי לאקולי ביה טפי סתם לן כר' שמעון דמיקל:

מתני' מפירין נדרים בשבת ונשאלים נדרים שהן לצורך השבת. תנן הפרת נדרים כל היום, ויש בדבר להקל ולהחמיר, כיצד נדרה בלילי שבת מיפר לה בלילי שבת, נדרה ביום השבת מיפר לה עד בין השמשות, נדרה בין השמשות מיפר לה עד שלא תחשך, נדרה משתחשך שוב אינו מיפר. תניא מפירין נדרים כל היום, ר' יוסי בר' יהודה משום ר' אלעזר בר' שמעון אמר מעת לעת, והלכתא הפרת נדרים כל היום [בלבד], וליתא לדר' יוסי בר' יהודה ולדר' שמעון בן ר' אלעזר, דגרסינן בפרק נערה המאורסה א"ר שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי אין הלכה כאותו הזוג, ואסיקנא הילכתא דמפירין נדרים בשבת, בין לצורך ובין שלא לצורך, ואמר רב נחמן הילכתא נשאלין נדרים עומד וביחידי ובלילה ובשבת ובקרובין ואפילו איפשר להן מבעוד יום:

מתני' ופוקקין את המאור ומודדין את המטלית ואת המקוה. ומעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח, וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח ואם לאו:

ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת. אמר רב יהודה אמר רב הילקטי קטנה היתה בין שני בתים וגיגית סדוקה מונחת על גבן ופקקו את המאור [וכו']. עולא איקלע לבי ריש גלותא, חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא דמיא וקא משה ליה, אמר ליה אימור דאמור רבנן מדידה דמצוה, מדידה דלאו מצוה מי אמור, אמר ליה מתעסק בעלמא אנא, והילכתא כעולא:

הנה זאת דרך קצרה אשר קצבתי לתהלוכות מסכת יציאות, תהלה והוד למלך ה' צבאות. ושאריתן ומחלוקתן וסייומן וסיתומן וקייומן במסכת הלא בראש סדר עתך: