מדרש שכל טוב · שמות · פרק 16 · פסוק 29

קילור כדי לשוף במים:

דבש כדי ליתן על פי הכתית. שמן כדי לסוך אבר קטן, של קטן בן יומו. מים כדי לשוף בהם את הקילור, ושאר כל המשקין ברביעית, וכל השופכין ברביעית, ר' שמעון אומר כולן ברביעית, ולא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן. ומודים חכמים לר' שמעון במוציא שופכין לרה"ר ששיעורן ברביעית, משום דחזו (לקבל) [לגבל] בהם טיט:

מתני' המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה, גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה. ת"ר המוציא הוצין כדי לעשות אוזן לכפיפה מצרית. סיב אחרים אומרים כדי ליתן על פי משפך קטן של יין. רבב כדי לשוף תחת איספוגית קטנה, וכמה שיעורה כסלע, ומאי איספוגית רקיק. מוכין כדי לעשות כדור קטנה, וכמה שיעורה כאגוז. נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין דהיינו שתי אותיות דידן ובית אחיזה וזהו קשר מוכסין. ת"ר המוציא קשר מוכסין עד שלא הראו למוכס חייב, משהראו למוכס פטור, ר' יהודה אומר אף משהראהו למוכס חייב מפני שצריך לו להראותו למוכס שני, דאמר ליה חזי גברא דמוכס אנא:

ת"ר המוציא שטר חוב עד שלא פרעו חייב, משפרעו פטור, ר' יהודה אומר אף משפרעו חייב, מפני שצריך לו להראותו לבעל חוב:

מתני' עור כדי לעשות קמיע. קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין וזהו היא שמע ישראל. אמר רב קלף הרי הוא כדוכסוסטוס, וזו וזו כותבין עליו מזוזה, אבל תפילין אינן נכתבות על דוכסוסטוס אלא על קלף בלבד, וכן הלכתא, והלכה למשה מסיני הוא תפילין על הקלף, ומזוזה על דוכסוטוס, קלף במקום בשר, דוכסוסטוס במקום שיער. ורבנן הוא דשרי לי' למזוזה למכתבה נמי אקלף:

מתני' דיו כדי לכתוב שתי אותיות. תנא שתי אותיות בדיו שתי אותיות בקולמוס. שתי אותיות בקומרין:

כחול כדי לכחול עין אחת. אמר רב אחא שכן צנועות כוחלות עין אחת:

זפת וגפרית כדי לעשות נקב, שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן, דבק כדי ליתן בראש השבשבת. תנא כדי ליתן בראש השפשף שבראש קנה של ציידין:

חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, סובין כדי ליתן על [פי] כור של צורפי זהב, סיד כדי לסוד קטנה שבבנות, להשיר שערה. דאמר רב יהודה אמר רב בנות שהגיעו לפירקן ולא הגיעו [לשנים] בנות עניים טופלין אותן בסיד [בנות] עשירים בסולת, בנות מלכים בשמן המור, דהיינו סתכת, ולמה כדי להשיר את השיער ולעדן את הבשר:

ר' יודא אומר כדי לסוד כילכול, ר' נחמיה אומר כדי לסוד אנדיפי. ומאי ניהו צידעה ובת צידעה. ואיבעית אימא מאי אנדיפי אפותא, כדכתיב מנחיריו יצא עשן (איוב מא יב), ומתרגמינן מאפותא נפיק קוטרא:

מתני' אדמה כחותם המרצופין, דברי ר' עקיבא, וחכמים אומרים כחותם האגרות, זבל וחול הדק כדי לזבל [קלח של כרוב דברי ר"ע וחכמים אומרים כדי לזבל] כרישה. חול הגס כדי לערב כמלא כף סיד, קנה כדי לעשות קולמוס, המגיע לקישרי אצבעותיהן. ואם היה עבה או מרוסס כדי לבשל בו ביצת תרנגולת, שאין לך ביצה קלה לבשל יותר מביצת תרנגולת. טרופה ונתונה באילפס:

מתני' עצם כדי לעשות תרווד, זכוכית כדי לגרור בה ראש הכרכר, דהיינו רייו בלע"ז, צרור [או] אבן כדי לזרוק בעוף. ר' אליעזר בן יעקב אומר כדי לזרוק בבהמה. אמר ר' יוחנן והוא שמרגשת הבהמה בה, דהיינו משקל עשרה זוז. ת"ר בשבת שלשה אבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא מתוך ד' אמות, וכמה שיעורן, ר' מאיר אומר כאגוז, ר' יהודה אומר כביצה. והלכתא נמנו וגמרו מלוא היד. אמר ר' יהודה אבל לא את הפיאס, מאי פיאס, אמר ר' זירא כרשיני בבלייאתא, דהיינו גופי אדמה שקרובין להתפרק. אמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת לישב כדרך שמשמש בחול, מתקיף ליה מר זוטרא ליסתכן, אלא כלאחר יד, אמר ר' ינאי אם יש מקום קבוע לבית הכסא מלוא היד, ואם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים, אמר רב ששת אם יש עליה עד מותר, פי' עד היינו סמרטוט, כדתנן התם משמשת בעדים, והן הן עיוותיה, והן הן תיקוניה. ירדו גשמים על אותן אבנים מקורזלות ונטבעו בקרקע, אם היה רישומן ניכר מותר, מפני שגדול כבוד הבריות, ולא מחייב לא משום סותר ולא משום טוחן. אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו בשבת. והתולש ממנה בשבת חייב חטאת, בבית פטור אבל אסור. אמר ר' יוחנן אסור לקנח בשבת בחרס. ואע"ג דאיכא תורת כלי עליה, ולא מבעיא בשבת דאסור אלא אפילו בחול נמי אסור, משום כשפים:

מתני' חרס כדי ליתן בין פצים לחברו דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומר כדי לחתות בו את האור ר' יוסי אומר כדי לקבל בו רביעית, אמר ר' מאיר אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר לא ימצא במכיתתו חרש לחתות אש מיקוד (ישעי' ל יד), אמר לו ר' יוסי משם ראיה ולחשוף מים מגבא (שם שם), והלכתא כר' יוסי, וקיי"ל דשיעוריה בציר מדברי מאיר:

[פרק ט'] אמר ר"ע מנין לע"ז שמטמאה במשא כנדה, שנאמר תזרם כמו דוה (שם שם כב):

המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה. דהיינו ביצת תרנגולת, טרופה ונתונה באילפס:

כדפסקינן לגבי קנה עבה או מרוסס:

תבלין כדי לתבל ביצה קלה, ומצטרפין זה עם זה. קליפי אגוזים וקליפי רימונים אסטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן, פי סבכה, מי רגלים נתר ובורית קמוליא ואשלג כדי לכבס בהם בגד קטן. פי סבכה ר' יהודה אומר כדי להעביר את הכתם:

פלפלת כל שהו, משום דחזי לריח הפה. עיטרן כל שהו משום דחזי לצילמא. מיני בשמים כל שהן. ת"ר המוציא ריח רע כל שהוא משום דחזי לריח הפה:

שמן טוב כל שהו, ארגמן טוב כל שהן, בתולת הוורד, מיני מתכות כל שהן, שכן ראוי לעשות הימנו דרבן קטן:

מתני' המוציא קופת הרוכלין אעפ"י שיש בה מינים הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, זרעוני גינה פחות מגרוגרות, ר' יהודה בן בתירה אומר חמשה. זרע קישואין שנים. ת"ר המוציא גרעינין אם לאכילה כמלוא פי חזיר. וכמה כמלוא פי חזיר אחת. ואם להיסק כדי לבשל ביצה קלה וכו':

ת"ר המוציא שתי נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה חייב, מפני שמצניעין אותן לנשבן, מקשה של חזיר אחת, צירי דקל שתים תורי דקל אחת:

מתני' חגב חי טהור כל שהו, מת כגרוגרת, ציפורת כרמים בין חיה ובין מתה כל שהוא, מפני שמצניעין אותו לרפואה. חגב מת ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין:

[פרק י'] המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהו, וכל אדם אינו חייב עליו אלא כשיעורו:

דלא אמרינן נתחייב זה במחשבתו של זה:

חזר והכניסו אינו חייב עליו אלא כשיעורו:

המוציא אוכלין ונתנן על האיסקופה בין שחזר והוציאן ובין שהוציאן אחר פטור, מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת. וקיי"ל דאיסקופה לאו רה"ר היא, ולאו רה"י היא, אלא ככרמלית, וקיי"ל טעמא דנח בכרמלית, הא לא נח בכרמלית חייב, וכדתניא המוציא מחנות לפלטיה דרך סטיו חייב, ולא קיי"ל כבן עזאי דפוטר:

מתני' קופה שהיא מלאה פירות ונתנה על האיסקופה החיצונה אעפ"י שרוב פירות מבחוץ פטור עד שיוציא כל הקופה. אמר חזקי' לא שנו אלא בקופה מלאה קישואין ודילועין, וכיוצא בהן, אבל מלאה חרדל, וכיוצא בו, חייב. וקיי"ל כחזקי' דהא רבא קאי כוותיה. תניא הגונב כיס בשבת חייב בתשלומין, שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת. היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור מן התשלומין, שהרי איסור גניבה ושבת באין כאחת וקם ליה בדרבה מיניה:

מתני' המוציא בין בימינו ובין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפו חייב שכן משא בני קהת, אמר ר' אליעזר המוצאי משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת, דכתיב על המשכן ועל המזבח (במדבר ג כו), מקיש (משכן למזבח) [מזבח למשכן], מה משכן עשר אמות, דכתיב עשר אמות אורך הקרש (שמות כו טז), וכתיב ויפרוש את האהל על המשכן (שם שם), אף מזבח עשר אמות. אמר רב משום ר' חייא המוציא משאוי על ראשו בשבת פטור, אבל אסור, ואת"ל אנשי הוצל עושין כן, בטלה דעתם אצל כל אדם:

מתני' המוציא כלאחר ידו ברגלו בפיו במרפקו באזנו בשערו בפונדתו ובפיה למטה בין פונדתו לחלוקו ובשפת חלוקו במנעלו ובסנדלו פטור אבל אסור, שלא הוציא כדרך המוציאין:

המתכוין להוציא לפניו ובא לאחריו פטור, דלא איתעבידא מחשבתו, לאחריו ובא לו לפניו חייב, משום דנתכוין לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה:

מתני' באמת אמרו האשה חוגרת בסינר. בין מלפניה ובין מלאחריה חייבת, שכן ראוי להיות חוזר, ר' יהודה אומר אף מקבלי פתקין. תנא שכן לבלרי מלכים עושין כן:

המוציא ככר לרה"ר חייב, הוציאו שנים פטורין, לא יכול אחד להוציאו והוציאו שנים חייבין, ור' שמעון פוטר. ת"ר בעשותה אחת ממצות ה' (ויקרא ד כז) העושה את כולה חייב חטאת, ולא העושה מקצתה, כיצד שנים שהן אוחזין במלגז ולגזין בכרכר ושובטין בקולמוס וכותבין בקנה, והוציאו לרה"ר, יכול יהו חייבין, ת"ל בעשותה העושה את כולה ולא העושה מקצתה, בעיגול של דבילה או בקורה והוציאו לרה"ר, ר' יהודה אומר אם לא יכול אחד להוציאו והוציאו שניים חייבין, ואם לאו פטורין, זה יכול וזה אינו יכול, דברי הכל זה שיכול חייב, וזה שאינו יכול הוי ליה מסייע, ומסייע אין בו ממש, וקיי"ל כר' יהודה דהא סתם לן תנא כוותיה, ועוד דהא בתניא אחריתי קאי ר' מאיר כוותיה, דתניא זה יכול וזה יכול ר' מאיר מחייב, ובבא קמא לא קיי"ל כר' מאיר. זה אינו יכול וזה אינו יכול, ר' מאיר ור' יהודה מחייבין, ור' שמעון פוטר, והוה לי' ר' שמעון יחיד לגבי רבים, ואין דבריו של אחד במקום שנים. ותניא צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב משום צידה. נעלו שנים פטורין, לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין, ואמרינן שיעור אחד לשניהם לאו דאמרינן ליתיב שיעור צידה לזה ושיעור צידה לזה, ותניא נמי השותפים שגנבו וטבחו שניהם חייבין ולא עבדינן שיעור טביחה לזה ושיעור טביחה לזה, ותניא נמי ב' שהוציאו קנה של גרדי חייבין, ולא עבדינן שיעור הוצאה לזה ושיעור הוצאה לזה:

מתני' המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי. לפי שהכלי טפילה לו. ת"ר המוציא אוכלין כשיעור [אם] בכלי חייב על האוכלין, ופטור על הכלים, ואם היה הכלי צריך לו חייב אף על הכלי. אמר רב אשי הכי במאי עסקינן כגון ששגג בהוצאה ונודע לו על זה וחזר ונודע לו על זה:

מתני' את החי במטה פטור אף על המטה, שהמטה טפלה לו. תניא המוציא בהמה וחיה ועוף לרה"ר, בין חיין ובין שחוטין חייב, ודוקא בהמה חיה ועוף דמשרבטו נפשייהו, אבל אדם חי דנושא את עצמו דברי הכל דפטור עליו מקרבן חטאת, אבל איסורא מיהו עביד:

את המת במטה חייב וכן כזית מן המת, וכזית מן הנבלה, וכעדשה מן השרץ חייב, ור' שמעון פוטר, וקיי"ל כת"ק. ההוא שכבא דהי' בדרוקרת שרו להו רב נחמן בר יצחק לטלטולי ע"י ככר, לאפוקי לכרמלית, אמר לי' ר' יוחנן אחוה דמר ברי' דרבא לרב נחמן בר יצחק כמאן כר' שמעון, אימור דפוטר ר' שמעון מחיוב קרבן חטאת, אבל איסורא דרבנן מיהא איכא, אמר לי' (בהא) [האלהים] עיילת בי' ואפילו לר' יהודה דמחייב מי קא אמינא לרה"ר, לכרמלית קא אמינא, גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה:

מתני' הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו. א"ר ר' אליעזר מחלוקת ביד, אבל בכלי ד"ה חייב. ואמר ר' אליעזר מחלוקת לעצמו, אבל לחבירו דברי הכל פטור. וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת ר' אליעזר מחייב חטאת, וחכמים אוסרין משום שבות. תנא הנוטל מלא פי הזוג, דהיינו שתי שערות, חייב, וכן לקרחה. ואם מתכוין הוא ללקוט לבנים מתוך שחורים אפילו אחת חייב. ודבר זה אפילו בחול אסור. משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כב ה). תניא ר' שמעון בן אליעזר אומר ציפורן שפירש רובה וציצין שפירשו רובן ליטלן ביד מותר, בכלי פטור אבל אסור, לא פרשו רובן כו'. בכלי חייב חטאת. והלכתא כר' שמעון בן אליעזר. א"ר יוחנן והוא שפירשו כלפי מעלה ומצערין אותו. וכן הגודלת וכו'. כוחלת מחייבא משום כותב, וגודלת ופוקסת חייבת משום בונה, שכן לקילעתא קורין בכרכי הים בנייתא, ומשום הכי העושה לעצמה פטורה מקרבן, לחברתה חייבת. החולב חייב משום מפרק, מחבץ חייב משום בורר, מגבן חייב משום בונה. המכבד והמרבץ והרודה חלת דבש קיי"ל כרבנן ומיחייב משום שבות. והרוצה לכבד את ביתו מכבדו מבעוד יום, ופורס סדינין, או מחצלת, או ע"ג קרקע, ולמחר נוטלן, ונמצא ביתו מתכבד מאיליו. תניא הרוצה לרבץ את ביתו בשבת, מביא עריבה מליאה מים, ורוחץ פניו בזויות זו וידיו בזויות זו ורגליו בזויות זו, ונמצא הבית מתרבץ מאיליו, והאידנא דסבירא לן כר' שמעון שרי אפילו לכתחילה:

מתני' התולש מעציץ נקוב חייב. משום דיונקין זרעונין דביניק הקרקע והוה לי' מחובר:

ושאינו נקוב פטור, אבל אסור:

ורבי שמעון פוטר. והלכתא כר' שמעון כתלוש משוי ליה לגבי שבת:

[פרק י"א] הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד, חייב. מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, ר' עקיבא אומר חייב חטאת, וחכמים פוטרין, אבל אסור משום שבות. מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופה היכא כתיבא, אמר ר' יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור איש ואשה אל יעשה עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא (שמות לו ו), ומשה הוה יתיב במחנה לויה. דהויה רשות הרבים, וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותייתו מרשות היחיד לרשות הרבים, וממאי דבשבת הוה קאי, ומשום איסורא הוה מזהיר להו, גמר העברה מיום הכיפורים, כתיב הכא ויעבירו קול במחנה (שם שם), וכתיב התם ביום הכיפורים תעבירו שופר (ויקרא כה ט), מה התם ביום אסור, אף כאן ביום אסור, אשכחן הוצאה הכנסה מנלן, סברא היא מכדי מרשות לרשות היא מה לי אפוקי ומה עיולי. ומפורש בקבלה השמרו בנפשותיכם [וגו] (ואל) [ולא] תוציאו משא מבתיכם ביום השבת (ירמי' יז כא וכב). תנו רבנן הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב חטאת וחכמים פוטרין. רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא חייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה, דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמי, אבל שאינו מקורה לא. תנו רבנן [הזורק] מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע ארבע אמות חייב חטאת פחות מן ארבע אמות פטור, אבל אסור, מאי קמ"ל, הא קמ"ל רשויות מצטרפות ולא אמרינן קלוטה כמה שהונחה דמיא. אמר רב המעביר ארבע אמות ברשות הרבים מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר, איני והא עגלות דמקורות הוויין, ואמר רב משום ר' חייא עגלות תחתיהן וביניהן וצדיהן רשות הרבים, כי קאמר רב בדראתא:

מתני' שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים המושיט והזורק מזו לזו פטור, היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב, שכך היתה עבודת הלוים שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, והיו מושיטין את הקרשים מזו לזו, אבל לא זורקין:

חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה טפחים, ורחב ארבעה, הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, פחות מכאן פטור. ומדתני חולית הבור, שמע מינה דבור וחולייתה מצטרפין לעשרה טפחים. דתניא בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה (עשרה) [ארבע] אין ממלאין ממנה בשבת, אלא א"כ עשוי לה מחיצה גבוה עשרה טפחים, ואין שותין הימנה בשבת, אלא א"כ הכניס ראשו ורובו לבור. ובור וחולייתה מצטרפין לעשרה. ועמוד וכיוצא בו דבר שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה וזרק ונח על גביו חייב, דתנן הנוטל מהן והנותן על גביו חייב. א"ר יוחנן כותל ברשות הרבים גבוה עשרה, ואינו רחב ארבעה, ומוקף לכרמלית, ועשאו רשות היחיד, וזרק ונח על גביו חייב, לאחרים עושה מחיצה, לעצמו לא כל שכן. אמר אביי בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה, וזרק לתוכה מלאה מים חייב, מלאה פירות פטור, מים לא מבטלי מחיצתא, פירות מבטלי מחיצתא. תניא נמי הכי הזורק מן הים לאיסטרטיא או מאיסטרטיא לים פטור, ר' שמעון אומר אם יש במקום שזורק עמוק או גבוה עשרה, ורחב ארבעה חייב:

מתני' הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר ופטור, למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ והזורק בארץ (ארבעה טפחים) [ארבע אמות] חייב, והוא דנח בכותל כגון דבר המודבק, כגון דבילה שמינה. ותניא זרק למעלה מעשרה טפחים והלכה ונחה בחור כל שהוא ר' מאיר מחייב, וחכמים פוטרין, והלכתא כרבנן:

מתני' זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות פטור. זרק חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות חייב. אמר ר' יוחנן והוא שנח על גבי משהו, תניא נמי הכי זרק חוץ לארבע אמות ודחפתו הרוח והכנסתו לתוך ארבע. אעפ"י שחזרה הרוח והוציאתו חוץ לארבע אמות פטור, דהא לא נח, אחזתו הרוח משהו אעפ"י שחזרה והכניסתו חייב דהא נח. אמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו:

מתני' הזורק בים ארבע אמות פטור ואם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו וזרק לתוכו ארבע אמות חייב, וכמה הוא רקק מים, פחות מעשרה טפחים, ורקק שרשות הרבים מהלכת בו אפילו פחות מארבע אמות הזורק לתוכו ארבע אמות חייב:

הזורק מן הים ליבשה, ומן היבשה לים, מן הים לספינה, ומן הספינה לים, ומן ספינה לחברתה, פטור אבל אסור. איתמר ספינה רב אמר מוציא ממנה זיז כל שהוא וממלא. רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי עושה מקום ארבעה וממלא דקסברי כרמלית משפת מיא משחינן ומיא כארעא סמיכתא היא, ואי לא עביד מקום ארבעה קא מטלטל מרשות הכרמלית לרשות היחיד. והלכתא כוותייהו, ואין דבריו של אחד במקום שנים. ותניא ספינה שבים אין מטלטלין לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה, אבל להשליך בים עצמות וקליפין מותר:

מתני' ספינות קשורות זו לזו מטלטלין מזו לזו, ועל ידי עירוב, וכדרב ספרא, דאמר רב ספרא לא נצרכא [אלא] לערב ולטלטל מזו לזו, וכדתניא ספינות הקשורות זו לזו מערבין ומטלטלין מזו לזו ואם נפסקו נאסרו, חזרו ונתקשרו בין שוגגין בין מזידין, בין אנוסין בין מוטעין חזרו להיתירן הראשון, וכן מחצלאות הפרוסות ברשות הרבים מערבין ומטלטלין מזו לזו, ואם נגללו נאסרו, חזרו ונפרשו בין שוגגין בין מזידין בין אנוסין בין מוטעין חזרו להיתירן הראשון, שכל מחיצה שנעשה בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה, איני והאמר רב נחמן לא שנו אלא לזרוק, אבל לטלטל אסור, כי אתמר דרב נחמן אמזיד איתמר, אמר שמואל ואפילו קשורה בחוט הסרבל, וכיון דיכול להעמידה היכירא בעלמא היא, הלכך אפילו בחוט הסרבל, וע"י עירוב, וכבר פסיקנא בעירובין על ספינה שנכנסה בתוך תחום שבת קודם חשיכה שיכיר וידע שהוא בתוך אלפים אמה, מותר לצאת ממנה על הכבש שעושין המלחים לצאת בהם, ואם עשאוהו לצורך ישראל אסור, וכן אם נמשכה הספינה על הארץ מותר לשוב ולצאת על הכבש, אבל להוציא ממנה כלום אסור, ואם לא נכנסה הספינה לתוך התחום לאחר שחשיכה אסור לצאת ממנה ולהוציא ממנה כלום עד מוצאי שבת שאין להבחין בין מוצאי יום זה להכנסת זה, דקיי"ל כר' יוסי דאמר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו. ופסק הגאון על ישראל שהיה יושב בספינה בשבת והיא מהלכת, מוציא ממנה זיז ועושה כלי שיש בו ארבע טפחים על ארבע טפחים, ומשליך לתוכו ומשלשל דלי וממלאהו על ידי זיז ועל ידי מקום ארבע, והיינו דרב הונא ורב חסדא. וספינה שנכנסה לתוך התחום לאחר שחשיכה, בני העיר מותרין לכנוס ולסעוד בתוכה בשבת, אבל לא להוציא, אבל בני הספינה אין רשאין לצאת אפילו לדבר מצוה, ולהפליג בים להלך יותר מאלפים אמה בשבת ויום טוב אסור, ואין נכנסין בספינה לכתחילה כדי לפרוש בים או בנהר יותר מאלפים אמה, אפילו על הגשר שעושין המלחים לעצמן, דכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי (שמות טז כט), ומפרש בקבלה וכבדתו מעשות דרכיך, אבל אם נכנס בספינה קודם חשיכה קנה שם שביתה, ואם הפליגה אחר כך הספינה בים כל היום כולו שפיר דמי, ואם לא נסעה הספינה מותר לירד הימנה ולעלות לתוכה על הכבש, ואפילו נסעה והלכה פחות מאלפים אמה וחזרה ונמשכה ליבשה מותר נמי לירד על הכבש שעושין המלחים לעצמן, ואם בשביל ישראל אסור. וספינה שנכנסה לתוך התחום מבעוד יום ולמחר הוליכוהו עד העיר פחות מאלפים אמה מותר לצאת הימנה אלפים אמה אסור:

מתני' אם אינן קשורות זו לזו אעפ"י שמוקפות אין מטלטלין מזו לזו. לפי שאין עירוב מועיל להן, דהוו להו כשתי חצירות ורשות הרבים מהלכת בהן:

מתני' הזורק ונזכר לאחר שיצאתה מידו קלטה אחר או קלטה כלב או שנשרפה פטור. לפי שלא נחה, הא נחה חייב, במה דברים אמורים כשחזר ושכח, אבל לא שכח וחזר פטור, שכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופו שגגה:

הזורק לעשות חבורה בין באדם בין בבהמה, ונזכר עד שלא נעשית חבורה פטור. זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה היה תחלתן זדון וסופן שגגה או תחלתן שגגה וסופן זדון אינן חייבין חטאת. אמר רבא זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן חייב, והאנן תנן קלטה אחר, או קלטה הכלב, או שנשרפה פטור, ומתרץ הא במתכוין הא שלא במתכוין. דכיון דקא מכוין מחשבתו משוי ליה מקום:

[פרק י"ב] הבונה כמה יבנה ויהא חייב, הבונה כל שהוא. שכן עני חופר גומא להצניע פרוטותיו. אביי אמר שכן עני עושה פטפוטי כירה קטנה לשפות עליה קדירה קטנה. אי נמי שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו וסותמו:

המסתת והמכה בפטיש ובמעצד, והקודח כל שהוא. העושה נקב בלול של תרנגולים ודעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה:

זה הכלל כל העושה מלאכה בשבת שהיא מתקיימת חייב, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשבת בשעת גמר מלאכה חייב, מפני שהוא כמתקן מלאכה. שכן מרדדי טסי משכן עושין כן:

החורש כל שהוא. דחזי לבירא דקרא, דכוותה גבי משכן ראוי לקלח אחד של סממנין:

המנכש והמקרקש והמזרד כל שהוא. [חייב]. תנו רבנן התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרות, אם לבהמה כמלא פי הגדי, אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות קרקע חבירו כל שהוא:

מתני' הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו. והוא שולט בשתי ידיו. בין שכתבן משם אחד, בין משני שמות, בין בשני סימניות בכל לשון חייב:

כתב בדיו בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא עושה רושם חייב, דברי ר' יוסי שר' יוסי אומר לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכן רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו. לפיכך שרט שריטה אחת על שני נסרין, או שתי שריטות על נסר אחד חייב. תניא ר' שמעון אומר ועשה אחת מכל מצות ה' (ויקרא ד כב), יכול עד שיכתוב את הפסוק כולו, ת"ל ועשה מאחת מהנה (שם שם ב). ר' יוסי אומר ועשה אחת ועשה הנה פעמים שחייב אחת על כולן, פעמים שחייב על כל אחת ואחת. אמר ר' יוסי בר' חנינא מאי טעמא דר' יוסי, אחת מאחת והנה מהנה אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת אחת שמעון מאחת שם משמעון הנה אבות מהנה תולדות, אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות, הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות:

מתני הכותב שתי אותיות בהעלם אחת חייב, כתב בדיו בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא עושה רושם, על שני כותלי זויות, ועל שני לוחי פנקס, והן נהגין זה עם זה חייב. בכל דבר שהוא רושם לאתויי מאי, לאתויי הא דתני ר' חנינא לגבי גט, כתבו במי טריא ואפצא כשר, תני ר' חייא כתבו באבר בשחור ובשיחר כשר:

מתני' הכותב על בשרו חייב, המסרט על בשרו ר' אליעזר מחייב חטאת וחכמים פוטרין. והלכתא כרבנן:

כתב במשקין. במי פירות, באבק דרכים, באבק סופרים, בכל דבר שאינו מתקיים פטור. לאחר ידו ברגלו בפיו במרפקו, כתב אות אחת סמוך לכתב, ואות אחת על גבי כתב פטור. תנא כתב אות אחת והשלימה לספר, ארג חוט אחת והשלימו לבגד חייב, ואפילו לרבנן דאמרי לקמן אינו חייב עד שיכתוב שתי אותיות ועד שיארוג שתי חוטין, להשלים שאני. אמר ר' אמי כתב אות אחת בטבריא, ואות אחת בציפורי חייב, כתיבה היא אלא שמחוסרת קריבה. אבל אינה מחוסרת מעשה דקריבה כגון שנהגין זו עם זו:

מתני' נתכוין לכתוב אות ח' וכתב שני זייני"ן. תנא הגיה אות אחת חייב, השתא כתב אות אחת פטור. הגיה אות אחת חייב, אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן, רבא אמר כגון שנטלו לגגו של ד' ועשאו רי"ש. תנא נתכווין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב, והתניא פטור, לא קשיא הא דבעי זיוני והא דלא בעי זיוני:

מתני' כתב אות אחת בארץ ואחת בקורה, על שני כותלי הבית, על שני דפי הפנקס, אם אינן נהגין זה עם זה פטור, כתב אות אחת נוטריקון. רבי יהושע בן בתירה מחייב וחכמים פוטרין. היכי דמי נוטריקון כגון א"ב המו"ן (בראשית יז ה). אב בחור המון חביב מלך ותיק נאמן לאומות. אנכ"י (שמות כ ב), אמירה נעימה כתיבה יהיבה. יר"ט (במדבר כב לב), יראתה ראתה נטתה. כרמ"ל (ויקרא ב יד) כר מלא, נמרצ"ת (מ"א ב ח), נואף מואבי רוצח צורר תועבה. נצטד"ק (בראשית מד טז), נאמנים צדיקים טהורים דכים קדושים אנחנו:

מתני' הכותב שתי אותיות בשתי העלמות, אחת שחרית ואחת בין הערביים, ר' גמליאל מחייב חטאת, וחכמים פוטרין. במאי קא מפלגי, ר"ג סבר אין ידיעה לחצי שיעור, ורבנן סברי יש ידיעה לחצי שיעור, והלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים:

[פרק י"ג] ר' אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחלה ואחד על האריג חייב. וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף שיעורן שני חוטין. תניא האורג שני חוטין על הגס ועל האימרא חייב. סתמא כרבנן:

העושה שני בתי נירין בנירין דהיינו תרתי בבתי נירא וחדא בנירא:

ובקירוס. היינו מצוביתא:

בנפה ובכברה ובסל חייב, והתופר שתי תפירות וקושרן, והקורע על מנת לתפור שתי תפירות. דעבדא בכיסתא:

מתני' הקורע בחמתו ועל מתו. פי' מתו דלא בר אבילות הוא:

וכל המקלקלין פטורין. תנא הקורע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז, שכך היא אומנותו של יצר הרע היום אמר לו עשה כך, ולמחר אומר לו לך ועבוד ע"ז. והולך ועובד. אמר רב חנן מאי קרא לא יהיה בך אל זר (תהלים פא י), איזהו אל זר שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע. ואי עביד למירמא אימתא אאינשי ביתא לית לן בה:

והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן, שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלוא רוחב הסיט כפול, והאורג שני חוטין שיעורו כמלוא הסיט, דהיינו ד' אצבעות. ר' יוסי מחוי כפוף, ר' חייא בר אבא מחוי פשוט:

מתני' ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל, וצבי לבית חייב, וחכמים אומר' צפור למגדל, וצבי לגינה ולחצר ולביברין [חייב]. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שווין, זה הכלל כל המחוסר צידה פטור, ושאין מחוסר צידה חייב. והלכתא כרבן שמעון בן גמליאל. ת"ר הצד חגבין (וזבובין) [גזין] וצירעין ויתושין בשבת חייב חטאת דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים כל שבמינו ניצוד חייב חטאת, וכל שאין במינו ניצוד פטור, אבל אסור:

מתני' צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב חטאת, נעלו שנים פטורין, לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין, ור' שמעון פוטר:

ישב האחד על הפתח לא מילאהו, וישב השני ומילאהו, השני חייב, ישב הראשון על הפתח ומילאהו, ובא השני וישב על צידו, אעפ"י שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב, והשני פטור ומותר, הא למה זה דומה, לנועל את ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו. אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור מקרבן חטאת, אבל אסור מדרבנן, לבר מתלת דפטור ומותר לכתחלה, חדא הא, דמדתני סיפא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו וכו', שמע מינה דפטור ומותר. ואידך המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה חייב חטאת, ואם להוציא ממנה ליחה פטור. דמדתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ שמע מיניה דפטור ומותר. ואידך הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור, ואם לרפואה חייב, דמדתנן כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחז בקורה, ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא יישך שמע מיניה דפטור ומותר:

[פרק י"ד] שמונה שרצים האמורין בתורה. דהיינו החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת (ויקרא יא כט ל):

הצדן והחובל בהן חייב, לפי שיש להן עורות:

ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור, לפי שאין עורן חלוק מבשרן:

הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור. הא הרגן חייב לדברי הכל, לפי שפרין ורבין כאלים ושאר בהמה חיה ורמש, אבל בכינה פליגי ר' אליעזר ורבנן, דתנא ר' אליעזר אומר ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל בשבת, ושניהם לא למדוה אלא מאלים, ר' אליעזר סבר כאלים מה אלים שיש בהם נטילת נשמה ההורגן בשבת חייב, שכן במשכן שוחטין אותן ומפשיטין אותן, דכתיב ועורות אלים מאדמים (שמות כה ה), אף כל שיש בהם נטילת נשמה ההורגן בשבת חייב, וכינה יש בה נטילת נשמה, ורבנן סברי כאלים מה אלים דפרין ורבין ולהכי חייב ההורגן בשבת אף כל שפרה ורבה ההורגן בשבת חייב, וכינה אינה פרה ורבה, וכי תימא הא אמרינן, הקב"ה יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד ביצי כנים. מינא הוא דמקרי ביצי כנים, וקיימא לן כרבנן, דיחיד ורבים הלכה כרבים. תניא הצד פרעוש בשבת ר' אליעזר מחייב חטאת, וחכמים פוטרין, וקיימא לן כר' יהושע. אבל ההורג פרעוש בשבת אפילו ר' יהושע מודה דחייב:

מתני' חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב. משום דאית להו עור. ואע"ג דאית ליה ניקבי ניקבי קיי"ל כדאמרי במערכא, כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב. תניא אין עושין מי מלח מרובין לתוך הכבשין שבתוך הגיסטרא. אבל עושה הוא מי מלח מועטין ואוכל בהם פתו ונותן לתוך התבשיל. וקיימא לן הכי. אין עושין מי מלח עזין, אביי ורב יוסף דאמרי תרווייהו כל שהביצה צפה בהן, וכמה, אמר אביי תרי תילתא מילחא ותילתא מיא. למאי עביד ליה למורייסא. אמר רב חזקי' משמיה דאביי ממלח צנון בשבת אסור וביצה מותרת, וכן הלכתא. יין לתוך העין אסור, על גבי העין מותר. ורוק תפל אפילו על גב העין אסור. ושורה אדם פתו ביין ונותן על גב העין בשבת. ואמר מר עוקבא אמר שמואל שורה אדם קילורין מערב שבת ונותן על גבי עינים בשבת ואינו חושש. עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת, ואי מסתכן הוא בה שוחק סממנים בשבת, ומביא ברשות הרבים, דההיא אמתא דהוות בי מר שמואל הקדיחא לה עינא בשבתא, צווחא צווחא וליכא דאשגח בה, פקע עינה ומתה, אלמא סכנת נפש היא, כגון רירא דיצא דמא ודמעתא ותחילת אוכלא, לאפוקי סוף אוכלא דלא. אמר ר' חנינא מצילין אזנים בשבת בסס אבל לא ביד. דיד איזרף זריף. חנן התם במסכת יומא מתיא בן חרש אומר החושש בפיו מטילין לו סם בפיו בשבת, מפני שהוא ספק נפשות, וספק נפשות להקל, ודוחה את השבת. ואע"ג דאמדוה עד למחר לא מעכבינן ליה עד לאורתא, כי היכי דלא ניחול עלי' שבתא, אלא עבדינן ליה לאלתר. וכן נמי כי אמדוה לתמני יומי מחללין עליו תרי שבתא. תניא נמי הכי מחמין חמין לחולה [בשבת] בין להשקותו בין להברותו, ואין אומרים לו נמתין עד שיבריא, אלא מחמין לו חמין מיד, וספיקו דוחה את השבת, ולא ספק שבת זו בלבד אלא אפילו ספק שבת אחרת, ואין עושין דברים הללו לא ע"י גוים, ולא ע"י קטנים, אלא ע"י גדולי ישראל, ולא ע"י כותים מפני שמצטרפין לדעת אחרת. ת"ר מפקחין פיקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מב"ד. כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו ואע"ג דמיתציידי כוורא בהדיה, ראה תינוק שנפל לבור עוקר חוליא ומעליהו, ואע"ג דקא מתקן דרגא לחול. ראה שננעלה דלת בפני התינוק שובר את הדלת ומוציאו ואע"ג דקא מתבר ליה שיפי. מכבין ומפסיקין לפני הדליקה להציל את הנפש, ואע"ג דקא מכביך כוביא. בכולהו ובכל כיוצא בהן שהן לפיקוח נפש מישראל מחללין את השבת ואין צורך ליטול רשות מב"ד, והזריז הרי זה משובח. אמר מר עוקבא מי שניגפה ידו או רגלו צומתו ביין בשבת ואינו חושש, ואי אגבא דכרעי' הוא צמית ליה בחלא, דאמר רב [אדא בר] מתנא אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת:

מתני' אין אוכלין איזובין בשבת לפי שאינו מאכל בריאים, מאי איזובין, שומשוק, ואכלי לי' כשבע תמרי אוכמתא ומעלי לקוקאני דהווין מקימחא דשערי במנא דחליף עליה ארבעין יומין:

מתני' כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת. ואפילו טחול לשיניים וכרשינין לבני מעיים:

וכל המשקין הוא שותה ואפילו מי צלפין בחומץ, אבל מי רגלים לא איקרו משקין דלא שתו להו אינשי הלכך אסירי. אין לועסין משטיכי בשבת ולא יטוף סם בשיניו, אימתי בזמן שמתכוין לרפואה, אבל מפני ריח הפה מותר:

מתני' החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ויפלוט, אבל מגמע ובולע, מטבל כדרכו ואינו חושש. החושש בגרונו לא יערערנו בשמן לכתחילה אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון מיא דסילקא:

מתני' החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך שמן ואפילו וורד. והלכתא כר' שמעון דשרי, ואליבא דרב דסבר אי שכיח אין ואי לא שכיח לא:

[פרק ט"ו] ואלו קשרין שחייבין עליהן, קשר הגמלין, וקשר הספנין, וכשם שהוא חייב על קישורן, כך הוא חייב על התירן, ר' מאיר אומר כל שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייב עליו:

קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל, ור' יהודה מתיר, כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו. ויש לך [קשרין] שאין חייבין עליהן חטאת, אבל איסורא איכא, ומאי נינהו קיטרא דקטרי בזממא וקיטרא דקטרי באיסטרידא:

יש לך קשרין שאין חייבין עליהם כקשר הגמלין וכקשר הספנין, קושרת אשה מפתחי חלוקה לכתחילה. ורצועות סנדל, דאושכפי דמעשה אומן הוא, אם התירן חייב מפני שהוא קשר של קיימא, ואי מעשה הדיוט הוא פטור אבל אסור, ורצועות היוצאות מגופה של מנעל וקושרין על הרגל דלאו מעשה אומן הוא. ולאו קשר של קיימא הוא ומותר לכתחילה:

מתני' מקפלין את הכלים אפילו ארבע וחמש פעמים, ומציעין את המטות [מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת, ר' ישמעאל אומר מקפלין את הכלים ומציעין את המטות] מיום הכפורים לשבת. אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא באדם אחד, ובבגדים חדשים ולבינים, ובמי שאין לו להחליף, אבל בשני בני אדם לא, דעביד כמעשה חול, אי נמי בבגדים ישנים לא דלמא אתי למקרעינהו, ובבגדים צבועים נמי לא, שאין ניאותן בהן בכך, ומי שיש לו להחליף נמי לא, אמר רב הונא יש לו להחליף חייב להחליף, דכתיב וכבדתו מעשות דרכיך וגו' (ישעי' נח יג), וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וכי הא דר' יוחנן דהוה קרי למאניה מכבדותי', וכתיב ותחת כבודו יקד יקוד (ישעי' י טז), ותרגם יונתן בן עוזיאל ותחות לבושיה יקרהון מיקד יקדון. וא"ר יוחנן מנין לשינוי בגדים מן התורה שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים (ויקרא ו ד). ותנא דבי ר' ישמעאל [לימדך תורה דרך ארץ] בגדים שבישל בהן קדירה לרבו, לא ימזוג בהן כוס לרבו:

מעשות דרכיך (ישעי' נח יג) שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול, דלא ליפסע פסיעה גסה דהויא אמה. ומרהט בשבתא לבית המדרש או לבית הכנסת שפיר דמי. ואין בדבר משום חילול שבת, דכתיב אחרי ה' ילכו כאריה ישאג (הושע יא י). היה מהלך בשבת ופגע באמת המים שרי למפסע פסיעה גסה כי היכי דלא ליקיף. אי נמי דלא למיתווסן מאני דלא ליתי לידי סחיטה. וכיון דלא אפשר ליה דלא ליפסע שרי:

ממצוא חפצך (ישעי' נח יג), חפציך אסורים, חפצי שמים מותרין:

ודבר דבר (שם שם), שלא יהא דיבורך בשבת כדיבורך בחול, בשבת דיבור של חפצי רשות אסור, הרהור מותר:

[פרק ט"ז] כל כתבי הקודש מצילין מפני הדליקה. פי' שכתובין בלשון הקודש:

בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן, אעפ"י שכתובין בכל לשון טעונין גניזה, ומפני מה אין קורין בהן מפני ביטול בית המדרש. איתמר היו כתובין תרגום או בשאר לשונות רב הונא אמר אין מצילין, דהא לא ניתנו לכתוב, ושקורין בהן נביאים ושאין קורין בהן כתובים. ורב חסדא אמר מצילין, סבר מפני בזיון דברי קדושה, ושקורין בהן דכתיבי בלשון הקודש, ושאין קורין בהן, דכתיב תרגום ובכל לשון. והלכתא כרב הונא, דהוא רביה דרב חסדא. ואין הלכה כתלמיד במקום הרב:

היו כתובין בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום מצילין אותן מפני הדליקה:

והברכות, דהיינו פיוטין:

והקמיעות אין מצילין אותן מפני הדליקה. וכבר פסיקנון לאחרן. וספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש אותיות מתוך שלימות, ואפילו בכללן יגר שהדותא דהוי לשון תרגום, אי נמי פרשה שאין בה שמונים וחמש אותיות אלא שיש בה אזכרות, כגון פרשת ויהי בנסוע הארון מצילין אותו מפני הדליקה. אמר רבה בהני תלת מילי נחתו בעלי בתים מנכסייהו, דמפקי עבדייהו גוים לחירות, ומסיירי נכסייהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא, והלכך אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת:

מתני' מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, אעפ"י שיש בתוכן מעות. משום שנעשו בסיס לדבר המותר להציל ובלבד שלא יערים, דהאי דשרו ליה רבנן להציל כשיש מעות בתוכו, כגון דקטירי דאי מצרכת ליה לאפוקינהו אדהכי והכי נפלה דליקה בכתבי הקודש:

מתני' ולהיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש, בן בתירא אומר אף למפולש. היכי דמי אמר רב אשי שלשה מחיצות ולחי אחד. והן מבוי שאינו מפולש. ולית הלכתא כבן בתירא לא במבוי ולא בחצר:

מתני' מצילין מזון שלש סעודות הראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה, כיצד מצילין נפלה דליקה במבוי בשבת מצילין מזון שלש סעודות, בשחרית מצילין מזון שתי סעודות, במנחה מצילין מזון סעודה אחת. תניא נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה. ובלבד שלא יביא אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף, נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ומצרף ולא יקלוט ואחר כך יזמין, אלא יזמין ואחר כך יקלוט ואין מערימין בכך. ת"ר הציל פת נקייה אינו מציל פת הדראה. הציל פת הדראה מציל פת נקייה. לכבוד תענוג שבת. ומצילין מיום הכיפורים לשבת אבל לא משבת ליום הכיפורים, ואין צריך לומר מיו"ט לחול ולא משבת ליו"ט, (אלא) [ולא] משבת זו לשבת אחרת. אמר רב חסדא לעולם ישכים אדם ערב שבת להוצאות שבת, שנאמר והיה ביום הששי והכינו (שמות טז ה), והכינו לאלתר:

תנו רבנן שכח פת בתנור וקדש [עליו] היום, מצילין מזון שלש סעודות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, ובלבד שלא יעשה עמהן חשבון לאחר השבת, והרודה רודה בסכין אבל לא במרדה, וכבר אסיקנא ליה לאחרן:

ת"ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת, ר' חידקא אומר ארבע, אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב ויאמר משה אכלוהו היום וגו' (שם שם כה), רבנן סברי הני תלת היום דכתיבי בהדי דאורתא, ור' חידקא סבר לבר מדאורתא, והלכתא כתנא קמא:

תנו רבנן מדיחין כלים בשבת לצורך שבת, באיזה צד קערות שאכל בהן בלילי שבת מדיחן כדי שיאכל בהן בשחרית, אכל בהן בשחרית מדיחן כדי שיאכל בהן במנחה, אכל בהן במנחה לא ידיחם מעתה, אבל כוסות וקיתוניות וצלוחית מדיחן כל היום, לפי שאין קבע לשתייה. א"ר שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל האוכל שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, דכתיב בהו שלש פעמים היום, מחבלו של משיח, דכתיב כי הנה היום בא בוער כתנור (מלאכי ג יט), וממלחמת גוג ומגוג, דכתיב והיה ביום ההוא ביום בוא גוג (יחזקאל לח יח), ומדינה של גיהנם, דכתיב יום עברה היום ההוא (צפני' א טו). אמר רב יהודה אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, שנאמר והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך (תהלים לז ד), במה מענגו, בדגים גדולים, בתבשילין נאים, במיני בגדים, במאכל במשתה, בכסות נקייה. אמר רבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלימות, מאי טעמא, לחם משנה כתיב (שמות טז כב). אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה נקיט תרתי ככרות ובצע חדא. רב אמי ורב אסי כי הוה מיקלע להו ריפתא דעירובא מברכי עילווי', אמרי הואיל ואיתעבידא בה מצוה חדא נעביד בה מצוה אחריתי. אמר ר' אליעזר לעולם יסדיר אדם שולחנו בערב [שבת], ואפילו אינו צריך לאכול כזית. תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר שני מלאכי השרת המלווין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, בזמן שמוצאין לו נר דלוק ושולחנו ערוך, ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר כך לשבת אחרת, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו, ואם לא מצאו כך מלאך רע אומר כך לשבת הבאה, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו, מאי תקנתיה לקדום אקדומי. אמר ר' חנינא לעולם יסדיר אדם שולחנו במוצאי שבת, כדי שתהא מתוקנת לו כל השבת כולה. תניא נמי הכי חמין במצאי שבת מלוגמא, פת חמה במוצאי שבת מלוגמא:

בשמים במוצאי שבת מצוה, מאי טעמא משום נשמה יתירה שניתנת באדם בערב שבת ובמוצאי שבת ניטלת הימנו, שנאמר שבת וינפש (שמות לא יז), כיון ששבת וי אבדה נפש. אמר רב ואיתימא ר' יהושע בן לוי אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו. אמר רב הונא המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו באין שני מלאכי השרת ומניחין ידיהן על ראשו, ואומרים וסר עונך וחטאתך תכופר (ישעי' ו ז). אמר רב חסדא אמר מר עוקבא המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף במעשה בראשית, דכתיב ויכולו השמים והארץ וכל צבאם (בראשית ב א), וכתיב התם בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (תהלים לג ו):

וקידוש יום מן התורה, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), זכריהו על היין בכניסתו לקדשו על שולחנך, מאי מקדש נוטל כוס של יין ואומר ויכולו השמים עד סוף הפרשה, בא"י אמ"ה בפה"ג, בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו שבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית, כי הוא יום תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו בא"י מקדש השבת. אין לי אלא שבת, חג המצות מנין ת"ל למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים (דברים טז ג), חג השבועות מנין, ת"ל וזכרת כי עבד היית במצרים (שם ה טו). חג הסוכות מנין, ת"ל ויפדך ה' אלהיך (שם טו טו) ומנלן דבחג הסוכות קאים מדעלויה קרא כתיב וזכרת כי עבד היית (שם טז יב), וכתיב בתריה חג הסוכות תעשה לך (שם טז יג). ותניא לילי שבת ולילי יו"ט יש בהן קדושה על הכוס, ויש בהן הזכרה בברכת המזון, שבת ויו"ט יש בהן הזכרה בברכת המזון, אבל קידוש על הכוס אין בהן, ואע"ג דמידכר בקידושא צריך לאדכורי בצלותא ובברכת המזון, מאי טעמא זכור וזכרת תרי קראי כתיבי ואתון מועדות וילפי משבת, מה שבת בתפלה ועל הכוס, אף יו"ט בתפלה ועל הכוס, והיכא דלית ליה חמרא ואית ליה קיטופי דענבי עצר ומקדש עילויה. דאמר ר' יהושע בן לוי סוחט אדם אשכול של ענבים מערב שבת ומקדש עליו לשבת, הואיל וגבי נזיר קרוי יין, דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין (במדבר ו ד). והיכא דיהבו ליה כסא דחמרא לקדושי וקדיש, ואישתלי ולא טעים מידי ושקלוה אחריני ושתיוה, מתיין ליה כסא אחרינא ומברך בפה"ג ושותה, דאמר מר המקדש אם טעים מלוא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא. והיכא דאיסתניס ולא קדיש באורתא אחמרא, מקדש בצפרא, ואפילו כולי יומא, דאמר רבא הלכתא מי שלא קידש בלילי שבת מקדש והולך כל היום כולו. מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבוע כולה, והני מילי הוא דלא טעים מידי, דקיימא לן הלכתא טעם מקדש, טעם אינו מבדיל:

והיכא דפשיטא ליה מילתא דלבי שמשא בשבתא לא מתרמי לי' חמרא לקדושי עלי', ואיתרמי ליה [חמרא] במנחתא דמעלי שבתא, אי נמי היכא דיתיב ושתי חמרא בפניא דמעלי שבתא, וידע דלאורתא לא מתרמי לי' חמרא, מקדש מבעוד יום ואומר ויכולו, ואע"ג דאיכא עידנא טובא, ולאורתא כד אתי לביתיה מקדש אריפתא להוציא בניו ובני ביתו:

ויתר ערכי הקידוש פסקתי במסכת פסחים בפרק אחרון:

והיכא דקא בעי לצלויי בשבתא בערב שבת במנחה מצלי, דאמר רב יהודה אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קידוש על הכוס במנחה:

ומתשע שעות ולמעלה דמעלי שבתא ודמעלי יומא טבא, לא מתבעי ליה לאינש לאתחולי בסעודתא, דתנו רבנן לא יאכל אדם בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מתשע שעות ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב. דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך, ואפילו ר' יוסי לא קאמר אלא דאינו מפסיק, אבל להתחיל אפילו ר' יוסי מודה דלא יתחיל:

והיכא דקבע סעודתיה מקמי ט' שעות בערב שבת וקידש עליה יומא ועדיין יתיב בסעודתא, פריס מפה עילויה פתורא ומקדש, ואע"ג דלא בריך ברכת המזון, ולבתר דמקדש שארי המוציא וגמר סעודתיה ומברך ברכת המזון:

וכי היכי דמפסיקין לקידוש הכי נמי מפסיקין להבדלה. דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה, ואמרינן למאי, לאו לעקירת שלחן, לא לפריסת מפה. ובדוכתא דמקדש אינש, התם מתבעי ליה למיכרך ריפתא, דקיימא לן אין קידוש אלא במקום סעודה, דכתיב וקראת לשבת עונג (ישעי' נח יג), במקום שקראת שבת שם יהא עונג:

והיכא דאיכא דוכתא דלא שכיח חמרא, ואיכא דוכתא אחריתי בתוך התחום דשכיח בי' חמרא, וביממא דשבתא הוא דיכול למיזל, ובליליא לא יכול למיזל למוצאי שבת, ליזיל ביממא ומבדיל:

וכן נמי מאן דיתיב בהדי פניא דשבתא וקא שתי חמרא, וידע דלאורתא לית ליה חמרא לאבדלתא, מבדיל כד בעי למיקם, ואע"ג דאיכא עידנא טובא:

ואסור ליה למעבד עבידתא עד אורתא, ולאורתא כד חזי נורא מברך בורא מאורי האש, ואומר הבדלה על הכוס:

והיכא דנפקא לן לשבתא וצריך לה למעבד עבידתא מקמי צלותא אתבעי לי' לברוכי המבדיל בין קודש לחול, והדר משתרי לי' והוא דאמר בה הזכרת שם ומלכות. דאמר ליה ר' אבא לרב אשי במערבא מברכינן בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול ועבדינן עבידתא, והני מילי מקמי צלויי, אבל בתר צלויי כיון דאבדיל בצלותא לא צריך לברוכי [המבדיל] מיקמי מלאכה:

והיכא דאקדיש ליה באושפיזא, ואיתרמי ליה אינשי בדוכתא אחריתי דלא גמירי לאקדושי אזיל ומקדש להו, דאמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה מקדש לן בשבתא, וכי הוה אתי ארישיה מדברא הוה הדר ומקדש להו, אמר להוציא אחרים ידי חובתן שפיר דמי:

ונשים ועבדים וקטנים חייבין בקידוש היום דבר תורה, שנאמר זכור ושמור (שמות יג ג, דברי' ה יב), כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ונשים ועבדים הואיל ואיתנהו בשמירה דשבתא, איתנהו בזכירה:

והיכא דאישתלי ולא אידכר דשבתא ודיומא טבא בין בתפילה בין בברכת המזון מחזירין אותו, והני מילי הוא דפתח בהטוב והמטיב, אבל לא פתח בהטוב והמטיב, בשבת אומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל לאות ולברית כאשר דבר בא"י מקדש השבת, וביום טוב אומר ברוך שנתן מועדים לעמו ישראל לשמחה ולזכרון כאשר דבר בא"י מקדש ישראל והזמנים:

טעה ולא הזכיר של ראש חודש בתפילת ערבית אין מחזירין אותו, לפי שאין מקדשין את החודש בלילה אלא ביום, ולא שנא חודש מלא ולא שנא חודש חסר:

ואם טעה יחיד ולא הזכיר של שבת ושל יום טוב של חולו של מועד בערבית מחזירין אותו, ואע"ג דקיימא לן דתפלת ערבית רשות, הני מילי היכא דלא קיבלה עליה לצלויי כלל, אבל האידנא דפשט דבר זה בכל ישראל לצלויי תפלת ערבית, איקבעה לה עלייהו חובה, וכיון דצלי שוויי' עלייהו חובה, ואי לא אידכר מיתבעי ליה למהדר לצלויי, דאי לא תימא הכי בראש חודש מאי איצטריך לן למימר שאין מקדשין ראש חודש בלילה אלא ביום, ולהכי אין מחזירין אותו, ותיפוק לי דשבתות ודימים טובים נמי אין מחזירין אותו, דהא תפלת ערבית רשות היא. אלא לאו שמע מינה דכי אמרי תפלת ערבית רשות היא היכא דלא קבילו עלייהו לצלויי כלל, אבל היכא דצלי לי' שווייה עליה בחובה, ואי לא אידכר מטרחינן ליה למהדר לצלויי, משום דלא אידכר של שבת ושל יום טוב, ואלו דברי הגאון:

והיכא דטעה בשבת או ביום טוב ופתח באתה חונן, או באחת מכל הברכות האמצעיות, גומר אותה ברכה וחוזר ואומר של שבת או של יום טוב:

ומאן דיתיב בתענית בשבת, כגון תענית חלום, כיון דליכא ברכת שומע תפלה, לא מבעי ליה למימר ענינו בתחנונא דבתר צלותא, ומסיים העונה בכל עת צרה וצוקה באנפי נפשיה למימרי' ברכה ולמיחתם העונה בעת צרה, אלא בתר דמסיים עושה שלום אומר ענינו בתחנונא דבתר צלותא, ומסיים העונה בעת צרה וצוקה, ואומר יהיו לרצון אמרי פי ומשלים תעניתא, ומותיב תעניתא אחריתי לתעניתי':

ומאן דיתיב בתעניתא במעלי שבתא משלים, דדריש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכתא מתענה ומשלים:

ובאחד בשבת אמור רבנן דלא גזרינן תעניתא, מפני שהוא שלישי ליצירה, כענין שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים (בראשית לד כה), והשתא דקיימא לן מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, כד מקלע ט' באב באחד בשבת ומתבעי לי' לאפסוקי מאכילה ושתייה מבעוד יום דשבת מהו לאבדולי אכסא דחמרא, כיון דאמר מר מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס הכי נמי מבדיל, או דילמא כיון דערב תשעה באב גופיה שבת, היא ומסעודתא דמפסיק בה ואילך מחייב בתוספת עינוי ולא מצי לאבדולי. תא שמע דרב איקלע לגבי גניבא צלי של שבת בערב שבת. אמר ליה ר' ירמי' בר אבא לרב מי בדיל מר ממלאכה אמר ליה בדילנא, אלמא כוון דקבלה לשבתא עילויה איתסר ליה למעבד עבידתא, הכא נמי כיון דבעי למימר המבדיל בין קודש לחול אפיק ליה חולא מפומיה, הלכך לא מצי לאבדולי:

אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עבד ע"ז כאנוש, הקב"ה מוחל לו, שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו (ישעי' נו ב), אל תקרי מחללו אלא מחול לו:

מתני' מצילין סל מלא ככרות אעפ"י שיש שם מאה סעודות, ועיגול של דבילה, והבית של יין ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, אם היו פיקחין עושין עמו חשבון וכו'. הכי אסיקנא אם היו פיקחין ויודעין דכי האי גוונא לאו שכר דאסור בשבת הוא והוו צורבא מדרבנן דלא ניחא להו דליתהנו מאחרים ובחנם נמי לא ניחא להו דליטרחו, עושין עמו חשבון לאחר השבת:

להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת, בן בתירא אומר אף לשאינה מעורבת. ולית הלכתא כבן בתירא:

ולשם הוא מוציא את כלי תשמישו, ולובש כל שהוא יכול ללבוש, ועוטף מה שהוא יכול לעטוף, ר' יוסי אומר שמונה עשר כלים, ואלו הן, מקטורין, אונקלי, פי' אונקלי בגד דקיק מאד שעל ראשו. פונדא בגד אדם שלובש אדם ותפור בכמה מקומות ומניח שם דבר המאורע לו. אנפיליון ערילרס, ואם הוא של עור הוי חופה את רוב הרגל, כדתנן חלצה באנפיליון חליצתה פסולה. מעפורת פי' בגד צמר שמתעטפין בו. ויש מפרשים סודר שמעטף בו ראשו, וזהו שכתיב ויתחפש באפר (עליו) [על עיניו] (מ"א כ לח) ותרגם יונתן בן עוזיאל וכריך במעפורת על עינוהי. אוורקסין פי' מכנסיים, ועשה להם מכנסי בד (שמות כח מב), תירגם ירושלמי ועבד להון אברקסין דבוץ. ואלו הן מקטורן אונקלי ופונדא ואנפליון ומעפורת וקנבוס של פשתן וחלוק ושני אוורסקין ושני מנעלים ושני פרגוד ושני אנפליות וחגור שבמתניו וכובע שבראש וסודא שעל צווארו, ופירושן למעלה, והלכתא כתנא קמא ולא כר' יוסי:

מתני' ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי [שידה] תיבה ומגדל שאחז בהן האור מפני שהוא מחרך, ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. ר' יוסי אומר בכלי חרס חדשים מלאים מים, מפני שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' שמעון בן ננס. תניא ספר תורה שאחז בה האור מצד אחר נוטלו וקורא בה, ואם כבה כבה, כיוצא בו טלית שאחז בה האור מצד אחד נוטלה ומתכסה בה, ואם כבתה כבתה, ודוקא ביום דזמן ציצית הוא, דאתי עשה ודחי את לא תעשה, אבל בלילי שבת, דלילה לא זמן ציצית היא לא. ת"ר נר שעל גבי טבלא ומתיירא מפני גוים מפני ליסטין מפני רוח רעה, מנער את הטבלא והיא נופלת מאיליה, וכי האי גוונא פטור ומותר, ובשוכח הנר על גבי טבלא, אבל במניח מדעתו נעשית הטבלא בסיס לדבר האסור. ואי מנער לה ונפלה וכבתה פטור אבל אסור. ונר שאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת כנגדה אפילו ברוח מצויה וכל שכן בשאינה מצויה:

מתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו על ישראל. אבל ישראל קטן שבא לכבות אין מניחין לו מפני ששביתתו עליהן. שמע מינה קטן אוכל נבילות ב"ד מצוין עליו להפרישו, א"ר חמא בשעת הדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד:

מתני' כופין את הקערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואה של קטן, וצואה של תרנגולים בשביל קטן שלא יוזק בה ומותר לכבדה מאותה חצר ולהוליכה לבית הכסא דגרף של ריעי הן. וקיימא לן גרף של ריעי מותר לטלטלו:

ועל עקרב שלא תשיך. תניא חמשה נהרגין בשבת ואלו הן זבוב שבארץ מצרים וצירעה שבנינוה ועקרב שבחדייב ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום, ושאר כל המזיקין אם היו רצין אחריו מותר להורגן לדברי הכל. תנו רבנן נזדמנו לו נחשים ועקרבים בשבת והרגן בידוע שנזדמנו לו להורגן, [לא הרגן בידוע שנזדמנו להורגו] ונעשה לו נס מן השמים. אמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בנישופין בו. אמר רב ששת נחש דורסו לפי תומו. ואמר רב קטינא צירעה דורסו לפי דרכו, וכן נמי רוק דורסו לפי דרכו:

מתני' נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, עשה גוי כבש לירד בו, ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור ומעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ועשה גוי כבש לירד בו וירדו בו רבן גמליאל וזקנים. תנו רבנן גוי שליקט עשבים לאכול בהמתו בשבת מאכיל אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, מילא מים להשקות את בהמתו משקה אחריו ישראל, במה דברים אמורים בגוי שאינו מכירו, אבל בגוי המכירו אסור, מפני שמרגילו אצלו לשבת אחרת, ואישתכח דקא אתי ועבדי לצורך ישראל, אי נמי גזירה שמא ירבה בשביל ישראל, ודוקא מים ועשבים דחיישינן להכי, אבל להדלקת הנר ועשיית הכבש, וכיוצא בהן, דליכא למיגזר בהו שמא ירבה בשביל ישראל מותר, דנר לאחר נר למאה, אעפ"י שהוא מכירו, אם עשה גוי בשביל עצמו מותר אחריו ישראל, והא דקתני גוי שליקט עשבים בשבת מאכיל אחריו ישראל בהמתו, אוקימנא דקאים לה באנפה, ואזלה היא ואכלה, אבל לאוקומה ישראל עלייהו אסור דהוי כמוקצה:

ת"ר עיר שישראל וגוים דרין בה והיה בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים מותר לרחוץ בה מיד, פירוש מיד היינו מיד דלמוצאי שבת ואין צריך להמתין בכדי שיעשו או שייחמו, אם רוב ישראל ממתין בכדי שייחמו, וכן מחצה על מחצה אסור, דהוי לה כרובה ואדעתא דרובה קא מחממי. ונר הדלוק במסיבה אם רוב גוים משתמש ישראל לאורה אם רוב ישראל אסור. מחצה על מחצה נמי אסור, והני מילי בסתם, אבל אם ידוע דגוים לתשמישייהו ממש קא מדליקי ליה כגון למיקרי בשטרייהו אפילו רוב ישראל מותר להשתמש לאורה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר לא ישכיר אדם מרחץ לגוי מפני שנקראת על שמו של ישראל וגוי זה עושה בו מלאכה בשבתות וימים טובים, אבל שדהו לגוי מותר, דאמרי אריסותיה קא עביד:

וישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, לא יאמר ישראל לגוי בשעה שבאו לחשבון, טול אתה חלקך בשבת, ואני חלקי בחול, ואם הותנו בשעת שותפות מותר, הנהו מוריקאי דהוה נקיט גוי בשבת, וישראל נקיט חד בשבת, אתי לקמיה דרבא שרא להו מסתמא, ולא היא אלא צריך לאתנויי מעיקרא:

[פרק י"ז] כל הכלים ניטלין בשבת. מוקמינן לה להכי, כל הכלים הניטלין בשבת דלתתויהן ניטלין עמהם, אעפ"י שנתפרקו בחול ניטלין בשבת:

ואין דומין לדלתות הבית, לפי שאינן מן המוכן, שדלתות הבית קבועין ולא הוכנו לטילטול, ואלו מוכנין לטילטול. תנו רבנן דלת של [שידה ושל] תיבה ושל מגדל ושל לול של תרנגולין ניטלין ולא מחזירין, גזירה שמא יתקע:

מתני' נוטל אדם קורדום לפצע בו אגוזין וכיוצא בהן אבל לא קורנס ואפילו קורנס של אגוזין לא יטול, וכן סיכי, דהיינו יתידות לתקן המשי. וכן מזורי, היינו עצים דחביט בהו, וכן זיירי, היינו כעין (קשרים) [קרשים] לנער בהן משי, כולהו אסורין ליטלן לפצע בהן אגוזים וכיוצא בהם, דכיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום והוי מוקצה:

מתני' נוטל אדם קורדום לחתוך בו את הדבילה, מגירה לגור בה את הגבינה, מגריפה לגרוף בה את הגרוגרות, את הרחת ואת המלגז לתת עליו אוכל לקטן, את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו. תנו רבנן פגה שטמנה בתבן, וחררה שטמנה בגחלים, אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה, ואם לאו אסור לטלטלה, ר"א בן תדאי אומר תוחבין בכוש או בכרכר והן מנערות מאיליהן, אמר רב נחמן הלכה כר"א בן תדאי:

מחט של יד ליטול בה את הקוץ, בין נקובה ובין שאינה נקובה, והלכה כרב יוסף:

ושל סקאין לפתוח בה את הדלת:

[מתני'] קנה של זיתים אם יש קשר בראשו מקבל טומאה, ואם לאו אינו מקבל טומאה. ובין כך ובין כך ניטל בשבת:

כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. אמר רב נחמן האי אוכלא דקצרי כיתד של מחרישה דמי:

פירוש אוכלא היינו אבל גדולה שמכבס ומלבן הכובס את הבגדים כששורה אותן במים ומכה אותן במזורי ומהפך ושורה ומכה. אמר אביי חרבא דאושכפי וסכינא דאשכבתא וחצינא דנגרי כיתד של מחרישה דמי ואסירי:

מתני' כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך. אוקמה רבא דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך מקומו בין לצורך גופו הוא ניטל, ושלא לצורך אפילו מחמה לצל לא, ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו דבן אדם אין, מחמה לצל לא. אמר רבא דבר בשביל שלא יגנב זהו טילטול שלא לצורך ואסור, טעמא שלא יגנב אבל לצורך גופו דבן אדם ולצורך מקומו מותר. ומכבדות של מילת. פירוש כגון זנב שועל וכיוצא בה שמכבדין בהן כלי מילת. מותר לטלטלן בשבת, אבל של תמרה לא אא"כ צריך לגופו או למקומו:

מתני' כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין [עמהן], ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה, שברי עריבה לכסות בה את הכד שברי זכוכית לכסות בה פי הפך, ר' יהודה אומר ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן. שברי עריבה [לצוק לתוכן מקפה, ושל זכוכית] לצוק בתוכן שמן. והלכתא כתנא קמא ולא כרבי יהודה. ולא אמרינן סתמא ר' מאיר, ור' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. אלא ודאי הלכה כסתם משנה, ואעפ"י שנשתברו בשבת מוכן הוא ומותר, כל שכן כשנשתברו מערב שבת, דאפילו לר' יהודה מותרין. אמר רב נחמן הני ליבני דאישתיור מבניינא שרי לטלטלינהו בשבת, [דחזו למיזגא עלייהו] שרגינהו ודאי אקצינהו. וחרס קטנה מותר לטלטלה בשבת ברשות הרבים ארבע אמות, כגון דאיתווסו ליה (מאניה) [מסאניה] ושקיל לה וכפר בה ממנה. אמר שמואל מגופת חביות שנשברה היא ושבריה מותר לטלטלן בשבת, ולא יספות, כלומר ולא יחתוך, כדאמרי' סופת הוא באבטיח, ולא יספות ממנה שבר לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה. אמר שמואל שירי מחצלת שבלו מותר לטלטלן בשבת לכסות בהן צואה:

מתני' האבן שבקרויא אם ממלאין בה ואינה נופלת, ממלאין בה, ואם לאו אין ממלאין בה, זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת, קשורה אין שאינה קשורה לא גזירה שמא יקטום:

מתני' ר' אליעזר אומר פקק החלון בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו, ואם לאו אין פוקקין בו, וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו:

כל כסויי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת, אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בכסויי הקרקעות. אבל בכיסויי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת. אמר ר' יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהן, דכולי עלמא כסויי הקרקעות אם יש להם בית אחיזה ניטלין ואם לאו אין ניטלין, כסויי הכלים אע"ג דאין להם בית אחיזה שרו, כי פליגי בדכלים וחברינהו בארעא תנא קמא סבר גזרינן, ור' יוסי סבר לא גזרינן, והלכתא כתנא קמא:

[פרק י"ח] מפנין ארבע וחמש קופות של תבן מפני האורחין, ומפני ביטול בית המדרש בשבת, אבל לא את האוצר. השתא חמש מפנין ארבע מיבעיא, אמר רב חסדא ד' מה' כדאמרי אינשי ואפילו טובא. ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור את כל האוצר, דלמא אתי לאשוויי גומות, אבל אתחולי מתחיל, ומני ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה, והלכתא כוותיה בשבת דסתם לן תנא כוותיה. ואע"ג דסגיא שמעתתא כרב חסדא וסתם ברייתא כוותיה לא קיימא לן כוותיה:

תבואה צבורה מותר לטלטלה בשבת כר' שמעון ואעפ"י שלא התחיל בה מערב שבת. וכמה שיעור תבואה לתך, והני ד' וה' קופות דקאמרינן איבעיא ולא איפשיטא ולהכי עבדינן לחומרא, והכל לפי האורחין, וכל חד וחד מפנה לנפשיה, ודוקא מפני האורחין להסב לסעודה ומפני ביטול בית המדרש למיזגא התלמידים דהוי להו דברים של מצוה, אבל שלא במקום מצוה לא: