מדרש שכל טוב · שמות · פרק 16 · פסוק 29

אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. אלו אלפים אמה שהן רשות לשבת להלוך בהן לכל רוח ממקום ששבת בו. מאי משמעו, אמר חסדא למדנו מקום ממקום, כתיב הכא אל יצא איש ממקומו, וכתיב התם ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה (שמות כא יג), ומקום ילפינן מניסה, דכתיב ביה בהאי פסוק אשר ינוס שמה, וניסה זו ילפינן מניסה, דכתיב התם ואם יצא [יצא] הרוצח את גבול [עיר] מקלטו, אשר ינוס שמה (במדבר לה כו), וניסה זו מגבול, דכתיב ביה בהאי פסוק את גבול עיר מקלטו, וגבול זה מגבול, דכתיב התם ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו (שם שם כז), וחוץ זה מחוץ, דכתיב התם ומדותם מחוץ לעיר את [פאת] קדמה אלפים באמה (שם שם ה), הא למדנו שתחום שבת אלפים אמה, וא"ת אלו אלפים אמה לענין ערי מקלט נאמרו, הא כתיב מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב (שם שם ד), וא"ת אלפים אמה היו שדות וכרמים ואלף אמה היה מגרש, אעפ"כ למדנו מכאן תחום שבת מהיקש ומגזירה שוה, היקש היא שאין הדברים דומין זה לזה לא במכתב ולא בקריאה, והואיל וכתובין שניהן בפסוק אחד למידין זה מזה, כגון מקום מניסה, וניסה מגבול, וגבול מחוץ, גזירה שוה היא שני דברים שדומין זה לזה, ואע"פ שאינן בפסוק אחד למידין זה מזה, כגון ניסה מניסה, וגבול מגבול, וחוץ מחוץ וכן דבר כל התורה, ואמרו רבנן קל וחומר ניתן לכל אדם לדרוש, גזירה שוה והיקש לא ניתנו לדרוש, אלא במה שדרשו חכמים לפי המסורת שבידם:

ושנו רבותינו ז"ל:

[פרק א] יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ, כיצד העני עומד בחוץ, ובעל הבית בפנים, פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב, או שנטל מידו והוציא, העני חייב ובעה"ב פטור. ומסיק דאם הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ חייב ואינו דומה לידו. מאי טעמא ידו לא (נייד) [נייח] גופו (נייד) [נייח]:

מתני' פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה והחזירה בעה"ב חייב, והעני פטור, ומאי טעמא בעה"ב חייב, אמר רבא ידו של אדם חשובה לו כד' טפחים על ד':

פשט העני את ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה או שנטל מתוכה והוציא, שניהם פטורים. פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס, שניהם פטורים. וכולהו דאמרינן בהו דפטורים, פטורים מקרבן חטאת, אבל איסורים עבדין, לבר מתלת דמפרשי להו לקמן. תניא היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ באותה חצר מותר, לחצר אחרת אסור, והכא לא אתעביד מחשבתו, והא דאמר רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה, כגון זו דלאו לסעודת שבת היא, ולאו היינו טעמא אלא משום דהדביק בשבת, ומשום הכי לא שרי ליה אלא כי היכי דלא ליתי לידי איסור סקילה, אבל פת שהיא לצורך שבת, כגון דשכח פת בתנור וקידש עליו היום, להוציא ממנה שלש סעודות לשבת שרי מדאורייתא. דתני ר' שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצתה רדיית הפת ותקיעת שופר שהן חכמה ואינה מלאכה ואפילו הכי בעי לשנויי שלא ירדה במרדה אלא בסכין וכיוצא בו. תניא אחד המוציא ואחד המכניס ואחד המושיט ואחד הזורק מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב, בן עזאי פוטר, אמר ר' יוחנן מודה בן עזאי בזורק דחייב דקיי"ל ד' רשויות לשבת, רה"י רה"ר כרמלית ומקום פטור, איזהו רה"י חריץ שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ד', וכן גדר שהיא גבוה י' ורחב ד' זו רה"י גמורה, אין מוציאין מרה"י זו לרה"י זו, ואין מכניסין מרה"ר זו לרה"ר זו, ואם הוציא או הכניס בשוגג חייב חטאת, במזיד ענוש כרת ונסקל:

מנלן דכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת המשכן ויכלא העם מהביא (שמות לו ו), מעשות לא נאמר, אלא מהביא, מלמד שהיו מביאין דרך רה"ר, דאורח מלבוא היא, ואסור ליה לאינש לטלטולי ד' אמות היכא דליכא עירוב, אלא אפילו בין [מן] מבוי למבוי ומן מבוי לחצר, ומן חצר לחצר, ומן חצר לבית, ומבית לחצר אסור לטלטולי אפילו במבוי גופיה אסור לטלטולי ד' אמות אלא א"כ עירבו, שנאמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת (ירמיה יז כב). ומנלן דעירוב מתיר, דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו (שמות טז ה). אבל הים והבקעה והאסתוונית והכרמלית אינן לא כרה"ר ולא כרה"י, ואין נושאין ונותנין בתוכה, ואם נשא ונתן [בתוכה] פטור, ואין מוציאין מתוכה לרה"ר. ולא מרה"ר לתוכה, [ואין מכניסין מרה"י לתוכה ולא מתוכה לרה"י], ואם הוציא והכניס פטור. והכרמלית, אטו כולהו לאו כרמלית נינהו, אמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לקרן זויות הסמוכה לרה"ר, אע"ג דזימנין דדחקי [ביה] רבים ועיילי להתם כיון דלאו ניחא תשמישתיה ככרמלית דמיא. ואקילו בה רבנן דאי איכא ד' על ד' ככרמלית הוי, ואי לא לא. ואם גבוה י' טפחים ככרמלית הוי, למעלה מי' טפחים לא, כללא דמלתא כל דאית ביה ד' על ד' טפחים ולא גבוה יו"ד טפחים הוי ליה ככרמלית. מאי משמע דהאי כרמלית לישנא דבצירותא היא דכתיב וכרמל (ויקרא כג יד), ומפרשי ליה רבנן רך מל. ואי לית ביה ד' על ד' טפחים אע"ג דגבוה. [אדם] עומד על האסקופה נוטל מבעל הבית ונותן לו. נוטל מעני ונותן לו, ובלבד שלא יטול מבעה"ב ויתן לעני ולא מעני ויתן לבעה"ב. ואם נטל ונתן שלשתן פטורין, אחרים אומרים אסקופה משמשת שתי רשויות. בזמן שהפתח פתוח כלפנים, פתח נעול כלחוץ, ואם היתה אסקופה גבוה עשרה טפחים ורחבה ד' הרי זו רשות לעצמה. א"ר חסדא נעץ קנה ברה"ר וזרק ונח על גביו ואפילו גבוה ק' אמה חייב. שרה"ר עולה עד לרקיע. היה ר' מאיר אומר כל מקום שאתה מוצא שתי רשויות והן רשות א'. כגון עמוד ברה"י גבוה י' ורחבה ד', אסור לכתף עליו גזירה משום תל ברה"ר:

מתני' לא ישב אדם לפני הספר לכתחלה סמוך למנחה גדולה עד שיתפלל, גזירה שמא ישבור הזוג:

ולא יכנס למרחץ. ואפילו להזיע בעלמא, גזירה שמא יתעלף:

ולא לבורסקי. אפילו לעיוני בעלמא, גזירה שמא הוי הפסידא בזביני וטריד:

ולא לסעוד. אפילו בסעודה קטנה דלמא אתי לאימשוכי:

ולא לדין. בגמר דין דלמא חזי טענתא וסתיר דינא:

ת"ר לדעת כי אני ה' מקדישכם (שמות לא יג). אמר לו הקב"ה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, לך והודיעם לישראל ואע"ג דשבת מלתא דעבידא לגלויי היא, מתן שכרה לא עבידא לאגלויי. אמר רב חמא בר גוריא [אמר רב, יפה] תענית לחלום כאש לנעורת, וא"ר חסדא ובו ביום, א"ר יוסף אפילו בשבת, ודוקא תענית חלום הוא דשרי בשבת, אבל תענית בעלמא לא, ואפילו על תענית חלום חוזרין וגובין מהן דין תענוג, ובעי למיתב תענית לתעניתיה:

ירושלמי ר' אחא ור' אבהו בשם ר' יוסי בר' חנינא אמרו אסור להתענות עד שש שעות בשבת, א"ר יוסי בר אבין מתניתין היא, דתנן בתענית קודם חצות לא ישלימו בו, ואם התחילו בו אין מפסיקין בו, ההיא לדברי תורה, דבדורות הראשונים כגון ר' שמעון בן יוחאי וחבריו שתורתן היא אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין בין לק"ש ובין לתפלה:

מתני' לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה שמא ישכח ויצא, ולא הלבלר בקולמוסו. תני ר' שמואל יוצא אדם בתפיליו סמוך לחשיכה, מאי טעמא כיון שהוא חייב למשמש בהו בכל שעה, קל וחומר מציץ, [הלכך] מדכר דכיר להו:

ולא יפלה את כליו. לאור הנר, אפילו להבחין בין שני בגדי לבינים, גזרה שמא יטה. ת"ר המפלה את כליו ביום מולל וזורק ובלבד שלא ימלול. ור' אליעזר הוא דאמר ההורג כינה בשבת כאלו הורג גמל. אבא שאול אומר נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול. א"ר הונא הלכה מולל וזורק, וזהו כבודו ואפילו בחול. תני ר' שמעון בן אליעזר אומר אין הורגין את המאכולת בשבת, ואין משדכין (על) [את] התינוקת לארס, (ועל) [ואת] התינוק ללמדו תורה, או אומנות, ואין מנחמין אבלים, ואין מבקרין החולה בשבת, דברי ב"ש, וב"ה מתירין בכולן. רבא כד הוה מפלה את כליו הוי מקטע ליה. א"ר יוחנן לבנתיה קטולין ואשמע לי קלא דסנוותי', ורב ששת נמי מקטע להו:

ת"ר הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. ר' יוסי אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל. א"ר יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, לפי שאין מלאכי השרת נזקקין לו שאינן מכירין בלשון ארמי, אבל על עסקי חולה מותר, משום דשכינה גביה, שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי (תהלים מא ד):

ולא יקרא לאור הנר. ואפילו גבוה שתי קומות, או שתי מרדעות, ואפילו (שני) [עשרה] בתים זה ע"ג זה, וה"מ ביחיד, אבל שנים קורין וכענין אחד, אבל בתרי עניני לא, ובמדורה אפילו עשרה כאחד לא יקראו, אמר רבא אם אדם חשוב הוא שאין דרכו לכבות את הנר מותר:

פעם א' קרא [והטה] ר' ישמעאל בן אלישע [וכתב על פנקסו] קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמינה, אמר רבא שאני ר' ישמעאל בן אלישע הואיל ומשים עצמו על דברי תורה כהדיוט. ושמש קבוע בודק כוסות וקערות לכבוד שבת לאור הנר, והלכה היא ואין מורין כן:

מתני' באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קורין, אבל הוא לא יקרא. אבל מסדר ראשי פרקים, אבל כולה פרשה לא, ותינוקות של בית רבן אפילו כל הפרשה כולה מסדרין מפני שאימת רבן עליהם, ולא אתי לאטוי:

מתני' אלו מהלכות שאמרו בעליית חנניא [בן חזקיה] בן גוריון כשעלו לבקרו, נמנו ורבו ב"ש על ב"ה, ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום:

מתני' ב"ש אומרים אין נותנין אונין של פשתן בתוך התנור, אלא כדי שיהבלו [מבעוד יום] ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט את העין, וב"ה מתירין. ת"ר פותקין מים לגינה ע"ש עם חשיכה, ומתמלא והולכת כל היום כולו, [ומניחין מוגמר תחת הכלים ומתגמרין והולכין כל היום כולו] ומניחין גפרית תחת הכלים ומתגפרין והולכין כל השבת כולה, ומניחין קילור ע"ג העין ואיספלנית ע"ג המכה, ומתרפאת והולכת כל השבת כולה. ולדברי ב"ה דלית להו שביתת כלים, נותנין חיטים לתוך הרחיים של מים אפילו בכדי שלא יטחנו:

ת"ר לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ע"ש עם חשיכה. ואם עשו כן למ"ש אסורין בכדי שיעשו, גזירה שמא יחתה בגחלים. והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה בגחלים, האי קדירה חייתא בשיל שפיר דמי, בשיל ולא בשיל אסור, ואי שדי בי (גומרי) [גרמא] חיה שפיר דמי, והשתא דאמר מר כל מידי דקשה ליה זיקא לא (מנא) [מגלו] ליה האי פירא רוביא בין שריק ובין לא שריק שפיר דמי, ודברחא נמי בין שריק ובין לא שריק שפיר דמי, דקיי"ל כלישנא בתרא וכרב אשי. ואיכא מרבותי דפסקי דברחא אסור וכדרבינא דאמר רבינא האי קרא חייא כיון דקשה ליה זיקא כדגדיא דמי ושרי מכלל דאי כברחא אסור:

מתני' ב"ש אומרים אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים, אלא כדי שיצודו מבעוד יום, וב"ה מתירין, ב"ש אומרין אין מוכרין לנכרי, ולא טוענין עמו ולא מגביהין עליו, אלא כדי שיגיע למקום קרוב, ב"ש אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי, אלא כדי שיעשו מבעוד יום, ובכולן ב"ש אוסרין וב"ה מתירין עם השמש. ת"ר לא ימכור אדם הפיציו ולא ישאילנו ולא ילוונו ולא יתן לו במתנה, אלא כדי שיגיע לביתו, וב"ה מתירין, כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, רע"א כדי שיגיע לפתח הסמוך לביתו. א"ר יוסי בר' יהודה הן הן דברי ר"ע הן הן דברי ב"ה ולא בא ר"ע אלא לפרש דברי ב"ה. ת"ר נותנין מזונות לפני הכלב בחצר, נטלן ויצא אין נזקקין לו, כיוצא בו נותנין מזונות לפני הגוי בחצר, נטלן ויצא אין נזקקין לו. ת"ר אין משלחין איגרת ביד גוי ערב שבת עם חשיכה, אא"כ קצץ לו דמים, ואם לא קצץ לו דמים אסור, אלא כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, והיכא דקצץ לו דמים משלחין בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, ואי ליכא קבוע בבי דואר במתא, אין משלחין כלל אא"כ קצץ, פי' בי דואר איש ידוע בעיר שכל כתב אליו יובל, והוא משלח כל איגרת למי שנשתלחה אליו. ת"ר אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת, במה דברים אמורים לדבר הרשות. אבל לדבר מצוה מותר, ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת, דברי רבי, ר"ש בן גמליאל אומר, אינו צריך ומציר לצידון אפילו בערב שבת מותר. איכא דאמר דלהכי אסור בזמן שהספינה גוששת שאין במים עשרה טפחים ומשום גזירת תחומין נגעו בה, אבל כשיש במים י' טפחים לא גזרו, ומשום הכין נהגו העם להפליג בים הגדול. ת"ר אין צרין על העיירות של גוים פחות מג' ימים קודם לשבת, ואם התחילו אין מפסיקין, וכן היה שמאי דורש עד רדתה (דברים כ כ), אפילו בשבת. א"ר יודא אמר רב גוים שצרו על עיר של ישראל אין יוצאין עליו בכלי זיין, ואין מחללין עליהם את השבת, במה דברים אמורים דבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות, יוצאין עליהם בכלי זיין, ומחללין עליהם את השבת:

מתני' אין צולין בשר ובצל וביצה אלא כדי שיצולו [מבעוד יום] ואין נותנין את הפת לתנור עם חשיכה, ולא חררה ע"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פניה, ר' אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ובשר ובצל וביצה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי, אתמר נמי [אמר רב אסי א"ר יוחנן] כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי גוים:

כדי שיקרמו פניה. מאי היא. תני ר' אילעאי כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור:

מתני' משלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה, ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד. מנהני מילי א"ר הונא אמר קרא ולא תבערו אש בכל מושבותיכם (שמות לה ג), בכל מושבותיכם אי אתם מבערין, אבל אתם מבערין לאיברים ופדרים. ובגבולין עד כדי שיצית האור ברובו. וכבר דרישנא ליה בפסוק לא ימיש עמוד הענן יומם (שם יג כב):

[פרק ב'] במה מדליקין ובמה אין מדליקין, אין מדליקין, לא בלכש. ל"א לא בלגש, דהיינו עמרניתא דאית ביה כשוכא, ד"א דארגזא:

ולא בחוסן דהיינו כיתנא דדייק ולא נפיץ:

ולא בכלך הכי שמיה. ר' יצחק בר זעירא אמר גושגרא שמיה. ורבא אמר היינו מטכסא:

ולא בפתילת האידן היינו עמרניתא דביני ביני דקליפי דאחוינא:

ולא בפתילת המדבר (שכרא) [שברא]:

ולא בירוקה שעל פני המים. אוכמא דארבי. תנא הוסיפו עליהן של צמר ושל שיער:

ולא בזפת אמר רמי בר אבא עיטרן פסילותא דזפת, שעוה פסולת דדבש תמרים, עד כאן פסול פתילות, מכאן ואילך פסול שמנים. ת"ר כל אלו שאמרו אין עושין מהם פתילות לשבת, אבל עושין מהן מדורה לשבת, בין להתחמם כנגדה, ובין להשתמש לאורה, בין ע"ג קרקע, ובין ע"ג מנורה, ולא אסרו אלא לעשות מהן פתילה לנר בלבד, משום שהאור מסכסכת בהן:

ולא בשמן קיק. היינו עוף שבכרכי הים וקיק שמו ומשומנו מוציאין שמן. ריש לקיש אומר קקיון דיונה ומפרצידוהו עבדי משחא. ר' יודא אומר משחא דזזא, ומפני מה אין מדליקין נר בשבת בשמנים הללו, לפי שאין נמשכין אחר הפתילה, ואם נתן לתוכה שמן זית כל שהוא נמי אין מדליקין, חוץ מקרבי דגים שנימוחו, שאם עירב לתוכה שמן מדליק בהן, משום דאמשיך אחר הפתילה, וה"ה לחלב מהותך, וכן נמי לגבי פתילה, אם כרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בו מותר, במה דברים אמורים להקפות, דהיינו להעבית ראש הפתילה כדי להרבות האורה, אבל להדליק אסור. א"ר אסדא אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת מדליק בהן נר חנוכה בין בחול ובין בע"ש עם חשיכה:

ת"ר מצות נר חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין קיי"ל כב"ה דאמרי יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך, משום דמעלין בקודש ולא מורידין. נר חנוכה מ"ט מדליקין, דתניא מן כ"ה בכסליו ואילך תמני יומי דילה נעשה נס וכו', לשנה אחרת קבעו ועשאו יו"ט וקיבלו עליהם להדליק נרות ח' ימים, ולגמור בהן את ההלל, ולהזכיר על הנסים במודים. ל"א בהודאה, בין בתפלה ובין בברכת המזון, וכן בר"ח, ובחנוכה צריך לומר על הנסים במוסף, ואם טעה אין מחזירין אותו. אמר רבא פשיטא לי נר חנוכה וקידוש היום נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא, וקידוש היום אפשר דמקדש אריפתא, נר חנוכה ונר ביתו נר ביתו עדיף, משום שלום בית. ונשים חייבות בנר חנוכה, ומדליקין נר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. נר חנוכה מצוה להניח בטפח הסמוך לפתח משמאל כניסת בעל הבית, כדי שתהא לו בכניסתו מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל. אמר ר' חייא בר אשי אמר רב המדליק נר חנוכה צריך לברך, מאי מברך, ביום ראשון שלש, מכאן ואילך מברך שתים, היכא מברך, אמר ר' יודא ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אקב"ו להדליק נר של חנוכה, ושעשה נסים ושהחיינו, מכאן ואילך מברך שתים, ושהחיינו לא, היכא צוונו, אמר רב אויא מלא תסור (דברים יז יא). ורב נחמן בר יצחק אומר משאל אביך ויגדך (שם לב ז). ורב ירמיה בר אבא אמר הרואה נמי צריך לברך, יום ראשון מברך שעשה נסים ושהחיינו. מכאן ואילך מברך שעשה נסים בלבד, ודוקא בשלא הדליק הוא בתוך ביתו ולא בירך, אלא הדליק בתוך ביתו ובירך, ואח"כ ראה, בין בביתו בין בבית חבירו אין צריך לברך דה"ל מוציא שם שמים לבטלה. מצות נר חנוכה להדליק משתשקע החמה, לא הדליק משתשקע, הרואה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, מ"ט שיהנו בני אדם מאורו, ויברכו עליו, וקיי"ל בהא כשמואל דאמר מדליקין מנר לנר. ת"ר נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו הסמוך לרה"ר, ואם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוך לרה"ר, ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו, וקיי"ל כרב דאמר כבתה זקוק לה. ואסור להשתמש לאורה. ואמר רב אשי אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, וה"ה לשמוש אחר כיוצא בו, מ"ט כדי שלא יהא מצוה בזויה עליו, וכי היכא דהדלקה מצוה הנחה נמי מצוה, שאם היה תופס נר חנוכה ועומד, לא עשה ולא כלום, מ"ט הרואה אומר לצורכו הוא דנקיט ליה, והשתא דאמר הדלקה עושה מצוה, הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום. ואין מדליק נר חנוכה בפתילה ישינה כגון שהדליקו בה בלילה אחר וכבתה. ואין מבדילין על נר חנוכה לברך בורא מאורי האש, משום דמבטל לה ממצוותה, דמחזי דלהבדלה מדליקה. נר חנוכה מצוה להניחה בתוך י' טפחים, ואם הגביהה למעלה מי' אמה פסולה כסוכה וכמבוי:

ולא בשמן שריפה. דהיינו שמן תרומה שנטמא דעומד לשריפה, וביו"ט שחל להיות בשבת עסקינן, לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט:

לא באליה ולא בחלב, נחום המדי אומר (אין) מדליקין בחלב מבושל, וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו. חכמים היינו ת"ק, איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב דאמר לעיל דמדליקין בקירבי דגים דנימוחו ובחלב מהותך, ולא מסיימי, ולא קשיא הא דרב ברונא בדעריב ביה שמן זית, והא דחכמים ות"ק בחלב גרידא:

מתני' אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט וכו'. וחכמים מתירין בכל השמנים בשמן שומשמין ובשמן אגוזים בשמן צנונות ובשמן דגים. היינו קירבי דגים שנימוחו ועירב בהן שמן. בשמן פקועות, בעטרן דהיינו פסולת של זפת, ואע"פ שריחו רע בשעת הדחק מותר, ויש מפרש שמעיני הדגים גדולים מוציאין שמן. ובנפט ר' טרפון אומר אין מדליקין. אלא בשמן זית בלבד, והלכתא כת"ק בשעת הדחק, ושלא בשעת הדחק מצוה בשמן זית, דאמר ריב"ל כל השמנים יפה לנר ושמן זית מן המובחר. אמר ר' שמעון בן אליעזר אין מדליקין בצרי לפי שאינו שמן אלא שרף הנוטף מעצי הקטף:

כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן וכו'. פתילת הבגד שקיפלה ולא הבהבה, ר' אליעזר אומר טמאה ואין מדליקין בה, ור"ע אומר טהורה היא ומדליקין בה. אמר רבא טעמא דר"א לפי שאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת, ובסמרטוטין שאינן מחורכין. וקיפול אינו מועיל, והוי לה שבר כלי, וקיי"ל כר' אליעזר דאמר מסיקין בכלים בי"ט, ואין מסיקין בשברי כלים, ה"נ מדליקין בכלים ואין מדליקין בשברי כלים, וטעמא דר"ע מדליקין בפתילה שאינה מחורכה, ובסמרטוטין שאינן מחורכין, וקיפול מועיל, ובטולי בטלי מתורת שברי כלי, וכי קא מדליק בשבר כלי בעלמא קא מדליק. אמר רבא מאי אריא דתני פתילת הבגד ליתני פתילת של בגד, אלא מאי פתילת דעדיין בגד הוא. וקיי"ל בהא כר"ע:

מתני' לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת. דכיון דלא מאיסה אתי לאיסתפוקי מינה:

ואפילו היא של חרס בשביל שתהא מנטפת. דכיון דמאיסה לא אתי לאיסתפוקי מינה. ור' יהודה מתיר, ולית הלכתא כוותיה. אבל אם חיברה היוצר להאי שפופרת של חרס נר מתחילה או אם חיברה נמי כעין יוצר בסיד ובחרסית מותר, מפני שהוא כלי אחד. ולא ימלא אדם את הקערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה כדי שתהא שואבת, דכיון דלא מאיסה אתי לאיסתפוקי מינה, ור' יהודה מתיר בין בקערה בין בשפופרת, דקסבר דלא אתי לאיסתפוקי מינה כל היכא דדלקן, ולית הלכתא כוותיה, אבל בתר דכביין אסר לי' ר' יודא להאי שמן דמשתייר בנר ובקערה משום מוקצה, ור' שמעון שרי דלית ליה מוקצה בהנ"ל, דתניא מותר השמן שבנר ושבקערה אסור דברי ר' יהודא, ור' שמעון מתיר, וקיי"ל כר' שמעון:

מתני' המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גוים מפני ליסטין או מפני רוח רעה הבאה לפניו, או כגון שסמוך הנר לקש ולתבן ולכיוצא בהן, ומתיירא שמא תפול דליקה על תינוק בבית, או אם בשביל החולה שישן, ואין לו דבר לעשות מחיצה בין החולה לבין הנר, פטור. סוגיא דשמעתתא אם הוא חולה שיש בו סכנה מותר לכתחלה ואפילו לר' יודא. ואם הוא חולה שאין בו סכנה לר' שמעון לא יכבה את הנר ואם כבה פטור אבל אסור, ולר' יודא חייב חטאת:

מתני' חס על הנר, חס על השמן חס על הפתילה, וכיבה לדברי הכל חייב חטאת, על הפתילה ועל הנר ועל השמן ת"ק מחייב חטאת, ור' יוסי פוטר מחטאת אבל אסור. ועל הפתילה מחייב נמי ר' יוסי כרבנן דסבירא ליה לר' יוסי כר' שמעון, דהכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן, דבהא אפילו ר' שמעון מודה דאסור משום דקא מתקן מנא:

מתני' על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. בשעת לידתן מאי טעמא, אמר ר' יצחק היא קלקלה בחדרי בטנה לפיכך תלקה בחדרי בטנה, תינח נדה, חלה והדלקת הנר מאי איכא למימר, כדדריש האי גלילאה עליה דרב חסדא אמר הקב"ה רביעית דם נתתי בכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם, ראשית קראתי אתכם, על עסקי ראשית הזהרתי אתכם, נשמה נתתי בכם שקרויה נר, על עסקי הנר הזהרתי אתכם, אם אתם משמרין מוטב, ואם לאו אני נוטל נשמה מכם, ומאי שנא בשעת לידתן, אמר רבא נפל תורא חדד לסכינא:

מתני' שלשה דברים צריך אדם לומר [בתוך ביתו] ע"ש עם חשיכה, עשרתם ערבתם הדליקו את הנר. מה"מ אריב"ל דאמר קרא וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא (איוב ה כד), ואי לא עשרו כיון דלא שרי למיכל, ליכא שלום בביתו, ואי לא עריבו כיון דלא שרי ליה לטלטולי, ליכא שלום בביתו. ואי לא אדליק את הנר, ליכא שלום בביתו, דכתיב גם כל ימיו בחשך יאכל וכעס הרבה (וחולי) [וחליו] וקצף (קהלת ה טז), ואומר ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה (איכה ג יז), ואמר ר' אבהו זו הדלקת הנר בשבת, ואפילו הכי מיבעיא ליה לממרינהו בניחותא כי היכא דליקבלו מיניה, דאמר רב יהודא אמר רב כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף בא לידי שלשה עבירות. ג"ע, ש"ד וחילול שבת, מנלן מפלגש בגבעה:

מתני' ספק חשיכה אין מעשרין את הוודאי ואין מטבילין את הכלים, ואין מדליקין את הנרות אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין. בכירה גרופה וקטומה בדבר שאינו מוסיף הבל. אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שמוסיף הבל, כגון גפת וזבל ועצים ומלח וסיד וחול ואפילו מבעוד יום, גזירה שמא ירתיח. ומפני מה אמרו משחשיכה וודאי אפילו בדבר שאינו מוסיף, כגון כסות ופירות וכנפי יונה. גזירה שמא יטמין ברמץ ואתי לחתויי בגחלים, אבל ספק חשיכה ספק אינה חשיכה טומנין בדבר שאינו מוסיף. ת"ר בין השמשות מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה, מטילין אותו לחומרא שני ימים, לענין טומאה, איזהו בין השמשות וכו', אמר רבה כרוך ותני, איזהו בין השמשות משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי בין השמשות הוא, הכסיף העליון והשווה לתחתון לילה, דברי ר' יהודא, ור' נחמי' אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל, ר' יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא, וא"א לעמוד עליו, וקי"ל כתירוצא דרבה ולא כרב יוסף בר פלוגתיהו דסוגיא בכולי תלמודא כל היכא דאיפלגי אהדדי הלכתא כרבה, בר מכופין על מדת סדום, וקנין ומחצה, וקי"ל דבתר דשלים בין השמשות דר' יהודא מתחיל בין השמשות דר' יוסי, ואמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי לענין שבת לחומרא, והלכתא כר' יוסי לאכילת תרומה דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דר' יוסי, ומסקינן משתשקע החמה איקדש לי' יומא ואסור בעשיית מלאכה. אמר ר' יהודא אמר שמואל כוכב א' יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה, אמר ר' יוסי בר' אבין לא כוכבים גדולים שנראים ביום, ולא כוכבים קטנים שנראים בלילה, אלא כוכבים בינוניים, אמר להו רבא לשמעי' אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אי דאיכא שמשא אריש דיקלא איתלי שרגא, ביום המעונן במתא חזו לתרנגולים, בדברא חזו לעורבא:

[פרק ג'] כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנין עליה תבשיל, בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר, ב"ש אומרים חמין אבל לא תבשיל, וב"ה אומרים חמין ותבשיל. ושקלינן וטרינן ואסיקנא סוגיא דשמעתא דאסור לשהות ע"ג כירה שאינה גרופה מן הגחלים ואינה קטומה מן הרמץ, וממילא שמעינן דמימרא דרב ששת בכירה, וסייעתא דרבא וכל מאי דדמי להו בכירה דחויות נינהו (הלכתא) [הילכך] כירה שאינה גרופה וקטומה אסור לשהות עליה חמין שלא הוחמו כל צורכן, ותבשיל שלא בישל כל צורכו, ודוקא דבר שהוא מצטמק ורע לו, כגון דייסא ולפת ותמרי וכיוצא בהן, אבל דבר שהוא מצטמק ויפה לו, כגון כרוב ופולין ובשר טרוף אסור, וכירה שהיא גרופה וקטומה משהין עליה כל דבר, ואפילו לא בישל כל צורכו, כל שכן מצטמק ויפה לו, דעיקרא דגזירה דלמא אתי לאחתויי [בגחלים היא] וכיון שהיא גרופה וקטומה לא אתי לאחתויי בגחלים, ואי שכח ושהה מידי דלא בשיל כל צורכו ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה אסור, וכ"ש אם הזיד ושהה, ומשרבו משהין במזיד ואומרים שכוחין אנחנו חזרו חכמים ז"ל וקנסו אף השוכח, אבל אם שכח מידי דמצטמק ויפה לו, איבעיא בגמרא ולא איפשיט, והוי ספיקא דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא:

ולגבי הא דתני המבשל לחולה בשבת בשוגג לא קיי"ל לא כר' מאיר ולא כר' יוחנן הסנדלר, אלא כר' יהודה דאמר המבשל לחולה בשבת בשוגג יאכל למוצאי שבת, בין לו ובין לאחרים, במזיד, יאכל למ"ש לאחרים, אבל לו לא יאכל עולמית, והא דפליגי רב אחאי ורבינא בקרא, דכתיב ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם (שמות לא יד), חד אמר הוא קודש ומעשיה קודש, ומעשה שבת מדאורייתא אסור, וחד אמר היא קודש ואין מעשיה קודש, ומעשה שבת מדרבנן אסור, קיי"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכתא כדברי המיקל בהו. וראיתי שפסק הגאון המבשל בשבת דלאו לחולה הלכה כר' יוחנן הסנדלר, דאמר בשוגג יאכל במ"ש לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים:

אמר רב דימי מנהרדעא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, מ"ט כיון דלא אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קשחיט, המבשל לחולה בשבת אסור לאכול ממנו בריא, גזירה שמא ירבה בשבילו:

מתני' תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא [לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו, כופח שהסיקה בקש ובגבבא] הרי היא ככיריים, בגפת ובעצים הרי היא כתנור. אמר ר' יוסי בר חנינא כופח מקום שפיתת קדירה אחת, כירה מקום שפיתת שתי קדירות, ואסקינן הלכתא דכל מידי דאסור להשהותה ע"ג כירה אלא א"כ היא גרופה וקטומה אסור נמי לשהויי ע"ג כופח, מידי דהוה אכירה דאסור לשהויי ע"ג אלא א"כ גרופה וקטומה מידי דלא בשיל כל צורכו, מיהו לשהויי עליה מידי דבשיל כל צורכו שרי, הכא נמי לא שנא, ודוקא מידי דמצטמק ורע לו דומיא דכירה:

מתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתגלגל ותצלה. ואם גלגל הוא בידו חייב חטאת. אמר מר זוטרא אף אנן נמי תנינא חוץ מן המליח הישן וקולייס האספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן:

ולא יפקיענה בסודרין. דגזרינן תולדה דחמה אטו תולדה אור:

ור' יוסי מתיר. והלכתא כת"ק:

ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה. ובהא אפילו ר' יוסי מודה, מ"ט אמר רבא גזירה שמא יזיז עפר ממקומו:

מתני' מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין, אמרו להם חכמים אם בשבת ה"ה כחמין שהוחמו בשבת ואסורים ברחיצה ובשתיה, בי"ט כחמין שהוחמו בי"ט ואסורים ברחיצה ומותרים בשתייה. אמר רב נחמן תברינהו אנשי תבריא לסילונייהו, והלכתא כרב נחמן אליבא דרבנן. תניא לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין ובין בצונן, דברי ר' מאיר, ור' שמעון מתיר, ר' יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר, אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה, הלכך בחמין אסור בין בכלי ובין בקרקע, ודוקא חמי אור, אבל חמי טבריא שרי:

אתמר חמין שהוחמו מע"ש, [רב אמר] למחר רוחץ בהם כל גופו אבר אבר, ושמואל אמר לא התירו לו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו אבר אבר, והלכתא כשמואל משום דתניא כוותיה, ואין צריך לומר בחמין שהוחמו בשבת או בי"ט דלדברי הכל אסור. מרחץ שפקקו נקביו מע"ש למ"ש רוחצין בו מיד. אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהודה משום בר קפרא בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מע"ש, התחילו הבלנין להחם חמין בשבת, אסרו להם את החמין והתירו להם את הזיעה, ועדיין היו רוחצין בחמין, ואומרים מזיעין אנחנו עצמינו, אסרו להם את הזיעה והתירו להם את חמי טבריא, ועדיין היו רוחצין בחמי האור ואמרו בחמי טבריא רחצנו, אסרו להם חמי טבריא, והתירו להם את הצונן, כיון שראו חכמים שאין הדבר עומד, התירו להם חמי טבריא, וזיעה באיסורה עומדת. אמר רבא האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא:

ת"ר לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים ואפילו עומדת בחצר, ואי אית לי' גידודי שרי, מאי טעמא כי עקר להו מיא הא איכא גידודי דמהדרי להו:

ת"ר מתחמם אדם נגד המדורה, ויוצא ומשתטף בצונן, ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו:

ת"ר מיחם אדם אלונתית ומניחה ע"ג מעיים בשבת, ובלבד שלא יביא קומקמים של [מים] חמין, ויניחנו ע"ג מעיים בשבת, ודבר זה אפילו בחול אסור מפני הסכנה:

ת"ר מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו, אלא בשביל שתפוג צינתן. ר' יהודה אומר מביאה אשה פך שמן ומניחתו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו, אלא בשביל שיופשר. אמר רשב"ג אף סכה אשה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה, לא בשביל שיבשל, אלא בשביל שיופשר, וסכה לבנה קטן ואינה חוששת. אמר ר' יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור, אין יד סולדת בו מותר, היכי דמי יד סולדת בו, כל שכריסו של תינוק נכוית:

מתני' מוליאור הגרוף, דהיינו גחלים מבפנים ומים מבחוץ. שותין הימנו בשבת, אנטיכי, דהיינו בי דודי, אין שותין הימנו בשבת, ואע"פי שהיא גרופה, מפני שהנחושת מחממתה:

מתני' מיחם שפינהו וכו'. ואסיקנן מיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחמו, אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן, ומיחם שפינהו ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני מצרף, ור' יהודה היא, ולא קיי"ל כוותיה אלא כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, אמר רבינא קוץ ברה"ר מוליכו פחות פחות מד' אמות, בכרמלית אפילו טובא:

מתני' אבל נותן הוא מים לתוך המיחם או לתוך הכוס כדי להפשירן:

ת"ר נותן אדם חמין לתוך הצונן, ולא צונן לתוך החמין דברי ב"ש, וב"ה אומרים בין חמין לתוך הצונן ובין צונן לתוך החמין מותר, בד"א בכוס, אבל באמבטי חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך החמין, והלכתא כב"ה, דאמר רב הונא ברי' דר' יהושע חזינא ליה לרבא דלא קפיד. מדתני ר' חייא מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין:

מתני' אילפס וקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכו תבלין, אבל נותן לתוך הקערה ולתוך התמחוי, ר' יהודא אומר לכל הוא נותן, חוץ מן דבר שיש בו חומץ וציר. והלכתא כת"ק. תניא ר' יהודא אומר לכל האילפסין הוא נותן ולכל הקדירות שהעבירן מרותחין הוא נותן, חוץ מן דבר שיש בו חומץ וציר. תני ר' חייא מלח אינה כתבלין דבכלי המזון לא בשלה, והיינו דאמר רב נחמן צריכה מילחא בישולא כבישרא דתורא:

מתני' אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן, ואם נתנוהו מבעוד יום מותר, אבל ניאותין הימנו, מפני שאינו מן המוכן. אמר רב חסדא אעפ"י שאמרו אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, שאסור לבטל כלי מהיכנו, אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר. איתמר מת המוטל בחמה אמר ר' יהודא אמר שמואל בשבת הופכו מלמטה למעלה. ורב אחאי בר שלמיה משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. והלכתא כרב. אמר ר' יהודא בן לקיש שמעתי שמצילין את המת בפני הדליקה בשבת. ואעפ"י דטלטול מן הצד שמיה טלטול שרי. מ"ט מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לידי כיבוי דאורייתא. א"ר יוחנן הלכה כר' יהודא בן לקיש במת אבל בעלמא אסור:

ובן שמונה חי נמי מצילין בפני הדליקה, אבל בעלמא אין מטלטלין אותו בשבת, שהרי הוא כאבן, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו, אבל פגה שטמנה בתבן וכיוצא בהן, כגון אוכלין שהוא צריך לאוכלן בשבת, טלטול מן הצד בכל כי האי מלתא לאו שמיה טלטול:

[מתני'] מטלטלין נר חדש אבל לא ישן. ר' שמעון אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדלוק בשבת. ונותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, אבל לא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. והכי אסקינן להו, נר שהדליקו בהן באותה שבת אעפ"י שכבתה אסור לטלטלה דמוקצה מחמת איסור הוא, וכן מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת אסור להסתפק מאותו שמן באותו שבת משום איסור מוקצה. אמר ר' זירא פמוט שהדליקו עליה באותו שבת אסור לטלטלה, לא הדליקו עליה לאותה שבת דברי הכל מותר לטלטלה, והכי הלכתא. ומטה שיש עליה מעות אסור לטלטלה, אין עליה מעות מותר לטלטלה, בין יחדה ובין לא יחדה, ואם היו עליה מע"ש אסור לטלטלה, [והוא שלא יהו עליה בין השמשות אבל] אם היו עלי' בין השמשות דמיקרי איתקצי לבין השמשות איתקצי לכולי שבת, והוה לי' כמוקצה מחמת איסור, והלכתא מניחין נר ע"ג אילן בשבת, אבל לא בי"ט, כיון דבשבת בדיל מן הנר, לא אתי לאישתמושי באילן, ביו"ט דלא בדיל מן הנר אתי לאשתמושי באילן. אמר ר' יהודה אמר שמואל אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצמוקים בלבד. והכי מ"ט הואיל ומכיר אותם בנתים:

תניא מלבנות המטה וכרעי המטה ולוחין שבקביים לא יחזיר, ואם החזיר פטור אבל אסור, ולא יתקעם, ואם תקעם חייב חטאת, אמר רשב"ג ואם היה רפוי מותר:

מתני' נותנין כלי תחת הנר בשבת לקבל ניצוצות, שאין בהן ממש, ושרי לטלטולי וההיא כלי דלא מבטל מהיכנו:

אבל לא יתן לתוכו מים, בי"ט, ואין צריך לומר בשבת משום שהוא מכבה:

[פרק ד'] במה טומנין ובמה אין טומנין, אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין לחים ובין יבשים. ואסקינן לעולם לענין הטמנה, אפילו גפת דשומשמין נמי אסור כ"ש גפת של זיתים, ולענין אסוקי הבלא דשומשמין לא אסיק לי' הבלא, כללא דמלתא כל דבר שמוסיף כגון גפת וזבל ומלח וסיד וחול אין טומנין בהן:

ולא בתבן ולא בזגין לחין. כגון מורטא דביני [אטמי]:

מתני' ולא בעשבין בזמן שהן לחין, מחמת עצמן, אבל טומנין בהן בזמן שהן יבישין. תניא אין נותנין מוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביו"ט ואין צריך לומר בשבת, נשרו מחזירין אותן בשבת, ואין צריך לומר ביו"ט. מתירין בית הצוואר בשבת, אבל לא פותחין מפני שהוא חיבור, אבל מגופת החבית נוטלה מפני שאינה חיבור:

מתני' טומנין בשלחין ומטלטלין אותן. ומסתברא כר' יוסי דאמר שלחין של בעל הבית ול"ש שלחין של אומן מותר, דשלחא הוא, ונתברר לר' יוסי שאין האומנין מקפידין עליהם, וה"ה לעורות:

מתני' טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן, כיצד הוא עושה נוטל את (הקידרה) [הכסוי] והן נופלות, והקופה מטה על צידה ונוטל ומחזיר. לא כסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך, כיסהו ונתגלה מותר לכסותו:

טומנין בגיזי צמר וכו'. אמר רבא לא שנו אלא שלא ייחדם להטמנה, אבל ייחדם להטמנה מטלטלין אותן. חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה צריך לקשרן, רשב"ג אין צריך לקשר, והלכתא כרשב"ג:

מתני' ממלא את הקיתון ונותן תחת הכר או תחת הכסת. אמר רב יהודא אמר רב מותר להטמין את הצונן. ת"ר אעפ"י שאמרו אין טומנין את החמין אלא בדבר שאינו מוסיף, אם בא להוסיף מוסיף. כיצד הוא עושה ר' שמעון בן גמליאל אומר נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין, וכן היה רשב"ג אומר לא אסרו אלא שפינה מאותה מיחם, אבל פינה ממיחם למיחם מותר. טמן וכיסה בדבר הניטל בשבת, או שטמן בדבר שאינו ניטל, וכיסה בדבר הניטל [בשבת], הרי זה נוטל ומחזיר. טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל [בשבת], או שטמן בדבר הניטל [בשבת], וכיסה בדבר שאינו ניטל, אם מגולה מקצתו נוטל ומחזיר. ר' יהודה אומר נעורת של פשתן דקה הרי היא כזבל. מניחין מיחם ע"ג מיחם, וקדירה ע"ג קדירה, אבל לא מיחם ע"ג קדירה, ולא קדירה ע"ג מיחם, וטח את פיהם בבצק לא בשביל שיחמו אלא בשביל שישמרם, וכשם שאין טומנין את החמין לאחר חשיכה, כך אין טומנין את הצונן, ורבי התיר [להטמין] את הצונן. אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיהן, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש:

[פרק ה'] במה בהמה יוצאה. ובמה אינה יוצאה, יוצא הגמל באפסר, ונאקה בחוטם, פי' נאקה היינו בכרא, בכרה קלה (ירמי' ב כג) מתרגמינן ינקא קלילא. ולובדקים (בפרומיא) [בפרומביא], והסוס בשיר, וכל בעלי השיר יוצאין בשיר, ונמשכים בשיר. כללא דמילתא כל נטירותא יתירתא משאוי הוא ואסור, ואע"ג דאמר שמואל הלכה כחנניה דסבר נטירותא יתירתא לאו משאוי היא, לית הלכתא כוותיה, דהא רב פליג עליה, והלכתא כרב באיסורין:

[מתני' חמור יוצא במרדעת]. תניא חמור יוצא במרדעת בזמן שהיתה קשורה לו מע"ש ולא באוכף אעפ"י שקשור לו מע"ש. בעא מיניה רב אסי בר נתן מר' חייא בר אשי מהו ליתן מרדעת ע"ג חמור בשבת בשביל שלא ייקיז, אמר לי' מותר, ובלבד שלא יצא בו חוץ לחצר המעורבת, אבל (קלמת) [קרסטל] רב שרי ושמואל אסר, והלכתא כשמואל, דהא אותביניה תרתי תיובתא לרב ולשמואל ואיפרקו אליבא דשמואל, ולא איפרקי אליבא דרב. סכין (ומפרסין) [ומפרכסין] לאדם משום תענוג כ"ש משום צער ומכה, אבל לבהמה אי אית לה מכה (מפרכין) [מפרכסין] משום צער בעלי חיים, ולא גזרינן משום שחיקת סממנים, והלכתא כר' יאשי':

תניא לא יצא הסוס בזנב שועל, ולא בזהורית שבין עיניו, ולא יצא הזב בכיס שלו, ולא עזים בכיס שבדדיהן, ולא פרה בחוסם שבפיה, ולא סייחין בקרסטלין שבפיהן, ולא בהמה בסנדל שברגלה, ולא בקמיע אעפ"י שהוא מומחה, וזה חומר בבהמה מאדם. אבל יוצא הוא באוגד שע"ג המכה, ובקשישין שע"ג השבר, ובשליא המדולדלת בה ופוקק לה [זוג] בצווארה ומטיילת עמה בחצר:

מתני' הזכרים יוצאין לבובין. היינו [עור] שקושרין להם על זכרותן כדי שלא יעלו על הנקיבות. והרחלים יוצאין שחוזות, היינו שאוחזין אליה שלהן למעלה, כדי שיעלו עליהם זכרים. וכבילות שמכבלין אותן למילת, אמר רב אשי כצמר נקי ורך בן יומו שמכבלין אותן למילת. אמר רב הלכה כת"ק דאמר עיזים יוצאין צרורות ליבש אבל לא לחלב:

(כב) מתני' ובמה אינה יוצאה, לא יצא הגמל במטולטלת, לא עקוד ולא עגול, וכן שאר כל הבהמות, ולא יקשור גמלים זה בזה וימשך, אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשך, ובלבד שלא יכרוך ויקשור:

מתני' אין חמור יוצא במרדעת. כדפסקינן לעיל גזירה דלמא אתי לאתויי מרדעת:

ולא בזוג אעפ"י שהוא פקוק. משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, ומערב לי' בי"ט:

מתני' ולא בסולם שבצווארו, ולא ברצועה שברגליו. סולם היינו בר לועה, למאי עבדי ליה היכא דאית לה מכה דלא הדר חכיך לה:

ולא ברצועה. דעבדי לה לגיזרין, פי' כל שפסיעותיה מרחיקות וקצרות ונוגעות רגליה זו בזו, ועקביה [נוגעות] זו בזו, והיא ניזוקת, עושין להן מטלית או רצועה על עקביהן כדי שלא תיזוק:

מתני' ולא התרנגולים יוצאין בחוטין, דעבדי להו סימנא כי היכי דלא ליחלפי:

ולא ברצועה שברגליהן. דעבדו להו כי היכא דלא ליחמטא אלייתייהו ליתברו מאני:

מתני' אין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת אליה שלהן. דעבדא לה כי היכא דלא ליחמטא אלייתייהו:

ואין הרחלים יוצאין חנונות. מאי חנונות אמר רב הונא עץ אחד יש בכרכי הים ויחנון שמו, מביאין קיסם ממנו, ומניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו דרכין שבראשה, אי הכי זכרים נמי, זכרים כיון דמנגחי אהדדי ממילא נפלו:

מתני' ואין העגל יוצא בגימון. אמר רב הונא בר נורא אמר ר' אליעזר מאי משמע דהאי גימון לשנא דאוכף הוא, דכתיב הלכוף כאגמון ראשו (ישעי' נח ה):

ולא פרה בעור הקופר. אי הכי זכרים נמי. זכרים כיון דמנגחי אהדדי ממילא נפלן דעבדי לה כי היכא דלא לימציוותא יאלי:

ולא ברצועה שבין קרניה. והלכתא כרב דאמר בין לנוי ובין לשמר אסור:

מתני' פרתו של ר' אליעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים. תנא לא שלו היתה אלא של שכינו היתה מתוך שלא מיחה בו נקראת על שמו, מכאן שכל מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו:

[פרק ו'] במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה, לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן, ולא ברצועה שבראשה, ולא תטבול בהם עד שתתרפם. בעא מיניה רב כהנא מרב תיכי חלילתא דלאו גדילתא מאי, אמר ליה אריג קאמרת כל שהוא ארוג לא גזור. תנן התם אלו חוצצין באדם, חוטי צמר וחוטי פשתן, והרצועה שבראשי הבנות, ר' יהודה אומר של צמר ושל שיער אין חוצצין מפני שהמים נכנסין בהן. ואמר שמואל ומודים חכמים לר' יהודה בחוטי שיער שאין חוצצין:

ולא בטטפת מאי טטפת, חומרת דקטיפתא דהיינו חוליא ידועה שתולין אותה בצוואר משום עין רעה. משמיה דאביי אמרו (אפילו זיני) [אפוזייני] דהיינו ציץ, וכבר פירשתי בפ' תפילין:

ולא בכבול לר"ה. כבול היינו כיפה של צמר, והיינו חוטי צמר דגדילן ועבדין כי הוצא ורחב כשתי אצבעות. (מאי הוצא) [תניא יוצאה אשה בכבול ובאצטמא כו' מאי אצטמא כליא פרוחי] פי' כליא פרוחי מטלית שתולין בה חוטין, כגון גלופקרא שתולין לכלה. לכלות ממנה [זבוב שאם יעמוד זבוב על פניה מתביישת לטרדו ומצטערת בו]:

יוצא עבד בחותם של טיט שבצווארו, אבל לא בחותם של מתכת שבבגדו, דדבר המקפיד עליו אין יוצאין, ושאין מקפיד עליו יוצאין בו:

מתני' ולא בעיר של זהב. אמר ר' יוחנן ירושלים דדהבא כדעבד לה ר"ע לדביתהו. וכלילא שרי מ"מ. רוקתא היינו כגון מטלית ואותן חתיכות קבועות על המטלית ושריא, מידי דהוי (אמטלית) [אטלית] מוזהבת, וקמרא נמי שרי דהיינו חגור, והיינו זינרא, דכתיב וחגור נתנה לכנעני (משלי לא כד), ומתרגמינן וזנרא יהבת לתגרא. ואזור מתרגמינן יגמור, ויש בו חתיכות קבועות כגון כלילא, מידי דהוה אאבנט של מלכים:

מתני' ולא בקטלה. דהיינו מנקטרי פארי:

ולא בנזמים. דהיינו נזמי האף:

ולא בטבעת שיש עליה חותם. שאם יש עליה חותם תכשיט של זכר הוא וחייב חטאת:

ולא במחט שאינה נקובה. למאי חזיא, תנא כמין טס של זהב יש לה על ראשה, בחול חולקת בה שערה. ובשבת מניחתה על פדחתה, ואם יוצאת אינה חייבת חטאת:

מתני' לא יצא איש בסנדל מסומר. מ"ט אמר ר' אבא אמר שמואל שלפי השמד היו, והיו נחבאין במערה ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יוצא, נהפך סנדלו של אחד מהן, כסבורים היו אחד מהם יצא וראוהו אויבים והרגוהו, ועכשיו באין עלינו, דחקו זה בזה, והרגו זה בזה, יותר ממה שהרגו בהם אויבים, וכשיצאו גזרו חכמים שלא יצא האיש בסנדל המסומר לא בשבת ולא ביו"ט, משום דאיכא כנופיא דאיסורא, אבל בתענית שרי משום דאיכא כנופיא דהיתירא, פי' כיון שנהפך סנדלו של אחד מהן כלפי המסמרים ונתחבטו המסמרים בסטיו המערה עשה קול שמעו קול הברה, והיינו דתנן אין משלחין סנדל המסומר וכו'. אמר ר' יהודא אמר שמואל ל"ש אלא לחזק, אבל לנוי מותר, וכמה לנוי, ר' יוחנן אמר ה' מכאן וה' מכאן, ור' חנינא אמר ג' מכאן וג' מכאן. תפרו מבפנים שרי משום דהוי ליה כמנעל דבמנעל לא גזרו ביה רבנן. תניא לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא יטייל בו מבית לבית, ואפילו ממטה למטה, אבל מטלטלין אותן לכסות בהן את הכלי, ולסמוך בו כרעי המטה. נשרו רוב מסמרותיה ונשתיירו בו ד' או ה' מותר, ורבי מתיר עד שבע. חיפהו בעור מלמטה, וקבעו בו מסמרים מלמעלה מותר. עשאו כמין טס או כמין יתד, או שחיפהו כולו מסמרים כדי שלא יהיה קרקע אוכלתו מותר:

מתני' ולא במנעל יחיד בזמן שאין ברגלו מכה. טעמא דאין ברגלו מכה, הא יש ברגלו מכה נפיק באותו שאין ברגלו מכה, דמנעל לשם תענוג עביד, וזו שיש בו מכה מכה מוכחת עליה:

מתני' ולא בתפילין. אפילו למ"ד שבת זמן תפילין היא, ואפילו הכי אסור מדרבנן, די"ל דאיפסיק ואתי לאתויי ברה"ר, ואפילו למ"ד שבת לאו זמן תפילין, אם יצא בהם אינו חייב חטאת, דדרך מלבוש עבידא, אבל איסורא עביד:

מתני' ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה אבל עביד ליה אדם מומחה, אע"ג דקמיע לא איתמחי שרי למיפק ביה. ת"ר איזהו קמיע מומחה, כל שריפא ושינה ושילש, אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין. ת"ר אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה יוצאין בקמיע, ולא שנכפה, אלא שלא יכפה, וקושר ומתיר [אפילו] ברה"ר ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת, ויוצאין בקמיע לרה"ר, משום מראית עין הרע. ת"ר הברכות, דהיינו הפיוטין. והקמיעות, אעפ"י שיש בהם אותיות של שם. ומעיינות של תמרה, אין מחללין עליהם את השבת להצילן מפני הדליקה, אלא נשרפין במקומן, אם היה שם כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה הרי זה יגוד ויגנז. היו הקמיעין מחופין בעור נכנס בהם לבית הכסא קבוע ואם לאו אסור. ותפילין היינו טעמא דאין נכנסין בהן לבה"כ משום שי"ן, דאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני:

מתני' ולא בשריון. דהיינו זירא:

ולא בקסדא. אמר רב היינו סנוורתא, והיינו כובע של ברזל המכוסה על הראש:

ולא במגפיים. דהיינו פזמקי:

מתני' לא תצא אשה לא במחט הנקובה, ולא בטבעת שיש עליה חותם. אמר עולא וחילופיהן באיש, כלומר אם יצא האיש במחט שאינה נקובה, ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת, והכי מסקנא דשמעתתא, ולאו הוצאה כלאחר יד הוא, דכיון שפעמים שאדם נותן לאשתו בחול טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא, ומנחת בידה עד שמגעת לקופסא, ונמצאת דרך הוצאתה באצבע, ואינה כלאחר יד, הלכך אם יצאה בה בשבת חייבת חטאת, ופעמים שהאשה נותנת לבעלה בחול טבעת שאין עליה חותם להוליכו לאומן, ומניחה בידו עד שמגיע לאומן, ונמצאת דרך הוצאתו בחול באצבע, הלכך אינה כלאחר יד, ומש"ה אם יצא בשבת חייב חטאת, אבל טבעת שיש עליה חותם תכשיט של זכר היא ולא אשכחן מאן דאסר, וחילופיהן הוי משוי וחייבין עליהם חטאת:

מתני' ולא בכוליאר. אמר רב היינו מכבנתא. דהייני מידי דמקיף ליה לרישיה כעין רדיד:

ולא בכובלת. היינו חומרתא דפילון. פי' חוליא של בושם שהאשה מתקשטת בה להעביר ממנה ריח רע. ועיקר מילת פילון מלשון בלול בשמן (ויקרא יד כא) דמתרגמינן דפיל במשח. וחכמים פוטרין מקרבן חטאת בכובלת ובצלוחית של פלייטין לאשה:

מתני' לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח, ואם יצא חייב חטאת. ר' אליעזר אומר תכשיטין של נוי הן לאיש, ומש"ה שרי, דכתיב חגור חרבך על ירך [גבור] הודך והדרך (תהלים מה ד). וחכמים אומרים אינן לו אלא לגנאי, שנאמר וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות (ישעי' ב ד):

מתני' בירית טהורה. דהיינו דעומדת תחת אצעדה ויוצאין בה בשבת:

כבלין טמאין ואין יוצאין בהם [בשבת]. היינו מטילין שלשלת ביניהן ונעשה כבלים:

מתני' יוצאת אשה בחוטי שיער בין משלה ובין משל חבירתה, בין משל בהמה, ובטטפת, ובסרביטין, בזמן שהן (רפויין) [תפורין], בכבול ובפיאה נכרית לחצר, ובמוך שבאזנה, והוא שקשור לה באזנה, ובמוך שבסנדלה, והוא שקשור לה בעקיבה, ובמוך שהתקינה לנדתה, ואעפ"י שאינו קשור ליה בין יריכותיה דכיון דמאיס לא אתיא לאיתויי:

מתני' בפלפל, דעבדי לה לריח הפה:

ובגרגר מלח דעבדי לה לדורשיני:

ובכל דבר שתתן לתוך פיה. כגון זנגבילא:

ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת, ואם נפל לא תחזיר, שן תותבת. תניא שן של כסף ד"ה מותר:

שן של זהב, רבי מתיר וחכמים אוסרים. והלכתא כרבנן:

מתני' יוצאין בסלע שעל הצינית, הבנות יוצאות בחוטין. פי' חוטין של צבעונים אסורים ושלא של צבעונים מותרים, כי הא דאבוה דשמואל:

ואפילו בקסמין שבאזניהם, נשים ערביות יוצאות ברעלות, דרגילין בהו, כדכתיב הנטיפות והשרות והרעלות (ישעיה ג יט):

ונשים מדיות יוצאין פרופות בבגדיהן, דהכי רגילין. פורפת על האבן ועל האגוז, אבל על המטבע לא תפרוף לכתחלה בשבת:

הקיטע יוצא בקב שלו, דברי ר' יהודה ור' יוסי אוסר, והלכתא כר' יוסי:

תניא [יוצאין] בשק עבה ובסקוס עבה וביריעה ובחמילה מפני הגשמים, והרועין יוצאין בשקין, ולא רועים בלבד אמרו, אלא כל אדם, אלא שדברו חכמים בהווה. ותניא יוצאין במוך, ובמוך שמונחין על המכה, ובלבד שלא יכרוך עליהם משיחה. יוצאין בקליפת השום ובקליפת בצל שעל המכה, ואם נפל לא יחזיר, ואין צריך לומר שלא יתן לכתחלה בשבת. ויוצאין בעוקד שעל גבי המכה בשבת, וקושרו ומתירו בשבת. איספלנית שפירשה מן העוקד מחזירה עם העוקד, ויוצאין באספלנית ובמלוגמא וברטייה שע"ג המכה, ואם נפל לא יחזיר, ואין צריך לומר שלא יתן לכתחלה בשבת. וכבר ברירנא בעירובין החזרת רטייה:

מתני' הבנים יוצאין בקשרים. דהיינו קשורי פואה:

וכל אדם בזווגין:

אוקמה רב באריג בכסותו. אמר רב חמא בר גוריא. לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי. ת"ר יוצאין באבן תקומה בשבת, ר' מאיר אומר אף במשקל אבן תקומה, וקיי"ל כר' מאיר, ולא שהפילה אלא אפילו שמא תפיל, ולא שעיברה אלא שמא תתעבר ותפיל:

מתני' יוצאין בביצת החרגול. דעבדא לשיחלא, דהיינו רפיון הירך, כדתנן השחול, איזהו שחול שנשמטת יריכו:

ובשן של שועל. דעבדא לה לשינתא. דחייא למאן דנאים דמיתה למאן דלא נאים:

ובמסמר מן הצלוב. דעבדא לה לזירפא, כמו שריפה [ומסמר הצלוב], מעמידה כדי שלא תוסיף ומשום רפואה:

ת"ר נותנים בול של מלח לתוך הנר בשביל שתאיר ותדליק, ונותנים חרסית תחת הנר בשביל שתמתין ותדליק:

[פרק ז'] כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת, והיודע עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל אחת ואחת, והיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל מלאכה ומלאכה, והעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, אינו חייב אלא חטאת אחת. תניא היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה [ימים] ומשמר יום אחד. אמר רבא בכל יום ויום עושה כדי פרנסתו ואפילו האי יומא, וההוא יומא במאי מנכר ליה, בקידושא ואבדלתא. ואמר רבא הי' מכיר מקצת יום שיצא בו עושה מלאכה כל היום כולו, ואפילו איקרי ליה שיירתא במעלי שבתא ונפק:

מתני' אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, הזורע החורש הקוצר המעמר הדש הזורה הבורר הטוחן המרקד הלש והאופה. משום דתנא הוי קאי בארץ ישראל דזרעי ברישא והדר כרבי, להכי תנא ברישא הזורע, והדר החורש. תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן, זומר וצריך לעצים, ואי נמי קטיל אספסתא חייב ב', א' משום קוצר, וא' משום נוטע, וה"ה למאן דקניב סילקא. תנא החופר והחורש בארץ והחורין כולן מלאכה אחת הן, היתה לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה, בשדה חייב משום חורש, וה"ה לגומא וטממה. אמר רבא החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה, ואפילו לר' יהודה דאמר חייב עליה, ה"מ מתקן, אבל האי מקלקל הוא. תנא הקוצר והבוצר והגוזר והמוסק והמורה חייב, וכולן מלאכה אחת הן. תנא הדש והמנפס והמנפם כולן מלאכה אחת הן. ואע"ג דאיכא מלאכה דדמיא לחברתה כגון זורר דהיינו בורר וטוחן דהיינו מרקד, כיון דכולהו הוו במשכן חשיב להו, אבל כותש לא חשיב, שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. ת"ר היו לפניו שני מיני אוכלין וכו'. אמר אביי הכי קאמר בורר ואוכל לאלתר, בורר ומניח לאלתר, ולבו ביום לא יברור, ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. היו לפניו שני מיני אוכלין בירר בנפה ובכברה ואכל או בירר והניח חייב חטאת, בירר בקנון ובתמחוי ובכברה ואכל פטור אבל אסור. הבורר פסולת מתוך אוכל חייב משום טוחן, וכן נמי מאן דסלית סילתא, דהיינו עצי דקלים שעומדין שיבי שיבי בנימין שלהם וכשמפריד אותן הנימין יוצא מביניהן כגון קמח דק, ולהכי חשיב כטוחן:

מתני' הגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו והצובעו והטווה, והמסיך והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין. ת"ר התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות. אמר ר"ל התולש חייב משום נגזז, קוטם חייב משום מחתך, ממרט חייב משום ממחק, והקושר והמתיר כגון קשר הגמלים וקשר הספנים:

והתופר שתי תפירות. אמר ר' יוחנן והוא שקשרן. והקורע ע"מ לתפור שתי תפירות:

המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת. והלומד דבר אחד מן המגוש, דהיינו גידופי חייב מיתה, והיודע לחשוב תקופות ומזלות ואינו מחשב, עליו הכותב אומר ואת פעל ה' לא הביטו (ישעי' ה' י"ב):

מתני' הצד צבי השוחטו והמפשיטו והמולחו והמעבדו. היינו מולח היינו מעבד. אלא מאי מעבד דעביד לי' שירטוט. האי מאן דמלח בישרא וקא בעי ליה לאורחא חייב משום מעבד, אבל לביתיה לא, דלא משוי אינש מיכליה עץ. הלכתא משום מעבד לא מחייב חטאת, אבל איסורא מדרבנן היא, דאפילו ביומא טבא לא שרו ליה רבנן אלא משום הכשר אוכלי יו"ט:

מתני' והמוחקו והמחתכו. אמר ר' שמעון הצר בכלי צורה והמנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש:

והכותב שתי אותיות. ת"ר כתב אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתים פטור. מחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתים חייב. אמר ר' מנחם בר' יוסי וזה חומר במוחק מבכותב:

הבונה והסותר. רבה ור' זירא דאמרי תרווייהו כל מידי דאית בי' גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש, הרי אלו ארבעים חסר אחת:

מתני' ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב עליו חטאת, וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת, אינו חייב אלא המצניע. ולאו דאמרינן כיון דהוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבתו של זה, לאפוקי מאי, רב מתנא אמר לאפוקי דם נדה דמצנעא לה לשונרא, מר עוקבא אמר כיון דחולשא לא מצנעא ליה. אלא לאפוקי עצי אשירה:

מתני' המוציא תבן כמלא פי פרה. עצה, פי' דהיינו תבן. כמלוא פי גמל, עמיר כמלוא פי טלה, עשבים כמלא פי הגדי, עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת, יבישין כמלא פי גדי, ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן:

המוציא אוכלין כגרוגרת, ומצטרפין זה עם זה, מפני ששוו בשיעוריהן, חוץ מקליפיהן וגרעיניהן. ועוקציהן וסובין ומורסנן. ואקשינן והתנן ה' רביעים קמח חייבין בחלה וסובן ומורסנן, ותריץ אביי שאני התם שכן עני אוכל פיתו [בעיסה] בלוסה:

[פרק ח'] המוציא יין כדי מזיגת הכוס. תנא כדי מזיגת כוס יפה, ומאי כוס יפה, כוס של ברכה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזוג ויעמוד על רביעית, וכדרבא דאמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תילתא מיא, לאו חמרא הוא:

חלב של בהמה כדי גמיעה, כדכתיב הגמיאיני נא מעט מים (בראשית כד יז):

חלב של אשה ולובן של ביצה כדי ליתן במשיפה [של קילור]: