מדרש שכל טוב · שמות · פרק 1 · פסוק 22

ויצו פרעה לכל עמו. שגזר גם על המצרים:

לאמר. מאי לאמר כיון שיאמרו להם מצריים הללו שכיני ישראל שתינוק נולד בבית ישראל יהי' כל עמו מסייעין אותן ליטול התינוק:

כל הבן הילוד. בן ישראלי:

היאורה. כמו ליאור, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הוטלה ה' בסופה. ולמה ביאור, לפי שראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל נולד באותו הפרק והוא לוקה במים, כמו שמפורש בפרשת מי מריבה, אמרו דור המבול נדונו במים, והקב"ה נשבע לעולמו שלא יהי' עוד המים למבול, ואע"פ שאנו דנין את אלו במים, אין אנו מתייראין שיביא מבול ליפרע ממנו, שהרי אינו מבטל שבועתו והם לא ידעו שהקב"ה גדול העצה ורב העליליה דמבול הוא דאינו מביא על הארץ, אבל מביא אומה אחת לתוך המים ולא עוד אלא על כל העולם אינו מביא, אבל על אומה אחת מביא, וזהו שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל (אלהים) [האלהים] כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח יא), מדה כנגד מדה. וכן אמר ישעיה בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעי' כז ח):

וכל הבת תחיון. לפי שהמצריים שטופין בזימה לפיכך גזר שיחיו את הבנות לשום זנות: