מדרש שכל טוב · שמות · פרק 12 · פסוק 28

וילכו ויעשו בני ישראל. ליתן שכר הליכה ושכר לעשייה:

ויעשו. וכי כבר עשו, אלא מיד שקבלו עליהם לעשות העלה עליהם המקום כמו שעשו כבר:

ומה ת"ל כן עשו. אלא שאף משה ואהרן נימנו על הפסח כשאר כל ישראל:

ורבותינו דרשו כאשר דיבר. והיכן דבר והבאתי אתכם אל הארץ (שמות ו ח) כיוצא בו הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש (שם טז כג), והיכן דבר, והי' ביום הששי והכינו (שם שם ה'). הוא אשר דבר ה' [לאמר] בקרבי אקדש (ויקרא י ג) והיכן דיבר ונועדתי שמה לבני ישראל (ונקדשתי בתוכם) [ונקדש בכבודי] (שמות כט מג). פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו' (דברים יא כה), והיכן דיבר, את אמתי אשלח לפניך (שמות כג כז). כי ירחיב ה' [אלהיך] את גבולך כאשר דבר לך (דברים יב כ), והיכן דיבר ושתי את גבולך וגו' (שמות כג לא). כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך (דברים טו ו), והיכן דיבר, ברוך תהי' מכל העמים (שם ז יד). ולהיותך עם קדוש כאשר דבר (דברים כו יט), והיכן דבר, והיתם לי קדושים (ויקרא כ כו), ויתרם פרשינן במכילתא:

והי' כי יאמרו אליכם בניכם. יש אומרים בשורה טובה נתבשרו בני ישראל באותה שעה שהן עתידין לראות בנים ובני בנים:

ויקוד העם וישתחוו. למה השתחוו, משום שנאמר וחמושים עלו בני ישראל ממצרים (שמות יג יח), אחד מחמשה עלו, וי"א אחד מחמשים עלו, וי"א אחד מחמש מאות, ר' נהוראי אומר העבודה ולא אחד מחמש מאות עלו, שנא' רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז ז), ואומר ובני ישראל פרו וישרצו וגו' (שמות א ז). שהיתה אשה ילדה ששה בכרם אחד ואתה אומר אחד מחמש מאות עלו, ואימתי מתו בשלשת ימי אפילה. שנאמר לא ראה איש את אחיו (שמות י כג), שהיו קוברין את מתיהם והודו ושבחו להקב"ה שלא ראו אויביהם שלא ישמחו במפלתם:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך למעשה הערב גבורות חצות הלילה: