יפה ענף על איכה רבה · פתיחתא · פסקה 20

שקדתי להכניס בני לא"י מיד. כלומר הייתי ממהר להכניסם לא"י. ומפרש שקדתי מלשון מהירות כמו וישקוד ה' על הרעה. כי שוקד אני על דברי. וכן מצינו שהיתה שכינה מחזרת עליהם למהר להכניסם לארץ כמ"ש בספרי על הכתוב אחד עשר יום מחורב ורק מפני שהיו תמיד בחילוק לבב לא הכניסם מיד לארץ וז"ש ואהיה כצפור בודד על גג. שכמו שהצפור נודד ממקום למקום כל אחד לבדו ולא ילכו יחדו כן היו ישראל נוסעין תמיד במחלוקת מדכתיב בכ"מ ויסעו ויחנו זולת בסיני כתיב ויחן לפי שאז לבד נעשו קיבוץ אחד ולכן ניתנה להם התורה אבל אחר מתן תורה חזרו למחלקותם ולכן כתיב אח"ז ג"כ ויסעו ויחנו. ולכן לא הכניסם לארץ עד מ' שנים. ואע"ג שהמ' שנה באה להם בעון המרגלים. אבל גם העון הזה נחשב לפירוד לבבות. שלא היה להם לב אחד עם משה יהושע וכלב. אך חלק לבם ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה. ולפ"ז מדריש הכתוב כמו מקרא קצר. ויתפרש ה' אמר שקדתי אך אני הייתי כצפור בודד על גג:

ויחנו אין כתיב כאן אלא ויחן. ואע"ג דגם שם כתיב ויחנו במדבר וכן בסדר מסעי כתיב ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני י"ל כמ"ש הרמב"ן שם כי ויחנו נאמר על הכלל עם הערב רב אשר לבם נבדל מישראל בענין קבלת התורה. אבל בני ישראל בכלל היו כאיש אחד ועליהם כתיב ויחן:

ד"א שקדתי ואהיה אמר הקב"ה כו'. ולפ"ז יתפרש שקדתי על התמדת העמידה וכמו לשקוד על דלתותי יום יום. נמר שוקד על עריהם. ומדריש כי אנכי דמיתי לשקוד תמיד שם על גוזלי. ועתה נשארתי בדד וכמ"ש בחזית על פסוק עיניך יונים וכן אמרו בירושלמי ברכות אע"פ שגלו ישראל לא זזה שכינה ממקומם ולפי פתיחא זו מתפרש ג"כ איכה ישבה בדד על השכינה. וכמ"ש למעלה: