עץ יוסף על שמות רבה · פרק 14 · פסקה 3

את החשך ג' ימים. מ"ד זה ס"ל כפשטיה דקרא דרק ג' ימי חשך היו ואע"ג דאמרינן לעיל פ"ט שהמכה היתה משמשת לפחות ז' ימים שאני הכא שלא היתה רק לקבור רשעי ישראל והספיק בג' ימים:

ועל אלו הימים נאמר כו'. ועליהן נאמר כו'. ר"ל מדהוה סגי למיכתב ג' ימים פ"א. וכתביה תרתי זימני משמע להו דכל ג' ימים לחוד. ולא ראו איש את אחיו דבק עם ג' ימים הנזכר תחלה. ולא קמו איש מתחתיו דבק עם שלשה ימים דבתריה ולכן הוצרך לחלק ביניהם ולומר שבשלשה הראשונים לא היה החשך כל כך עב. ולכן היו יכולים לקום אף שלא ראו. שאלו ג' ימים לא היה רק כדי שלא יראו במיתת הפושעים כדלעיל ולכן הספיק בכך. אבל ג' האחרונים היו כדי שיכנסו ישראל ויחפשו בבתיהם ואילו יוכלו לקום כשירגישו בכניסתם יקומו עליהם. לכן עשה הקב"ה החשך עב שלא יוכלו אפילו לקום:

ובשלשת ימי אפילה. פי' ע"י שלשת ימי אפילה:

שכ"מ שהיה יהודי נכנס. ופי' במושבותם בכל מקום ישיבתם אפי' באקראי:

היה אור נכנס ומאיר לו. ואינו מאיר למצרים כי החשך עב כדלעיל והיה מפסיק בינם ובין האור:

ועליהם נאמר נר לרגלי דבריך. שדבר ה' שאמר שיצאו ברכוש גדול היה להם לאור. שלקיים זה היה האור עמהם בכל לכתם:

והשביעי של חשך זה כו'. שכל מכה היתה צריכה לשמש ז' ימים כדלעיל פ"ט:

יום חשך של ים. כי שמר ה' יום אחד מהחשך לצורך היום ההוא שבים. ויום ההוא של הים השלים החשבון:

היה הקב"ה שולח ענן והחשך. פי' שבזולת הענן היה חשך כחשך של מצרים שהיה ממשיי ובחשך הזה היה אור לישראל. ופירוש הכתוב כך הוא ויהי הענן והחשך הידוע היינו של מצרים. ובחשך הנזכר ויאר את הלילה לישראל. וכן אמרו בשוח"ט ויהי הענן והחשך שהיה דו פרצופין אור לישראל וחשך למצרים ולהכי מייתי נמי דוגמא מלעתיד כי הנה החשך יכסה ארץ ועליהם יזרח ה':

וע"ז נאמר ה' אורי וישעי. ר"ל שה' בעצמו היה מאיר ולא עמוד האש: