יפה תואר על שמות רבה · פרק 41 · פסקה 3

גדולה החכמה. עי' רש"י בפסוק ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה. מה הוא חכמה ומה תבונה ומה הוא דעת. וראב"ע כתב החכמה היא הצורות האוצרות באחורנית מוח הראש. ותבונה היא הצורה העומדת בין צורת הדעת ובין צורת החכמה כנגד הנקב האחרון. והדעת היא המתחברת בנקבי המוח על המצח מההרגשות. והרלב"ג גבי ה' בחכמה יסד ארץ כתב שמה שיושג לאדם בדברים הנמצאים בארץ ותוצאותיהם נקרא חכמה. ומהנמצאים בשמים ותוצאותיהם נקרא תבונה. ומהנמצאים בתהומות ושחקים המרעיפים טל נקרא דעת. וכל אלה השלשה אף כי יסתבכו זו בזו אבל הכל הולך אחר המקור. אבל דברי רש"י (ובדרכו בחר גם הרד"ק בפסוק ונחה עליו רוח ה' בשנוי קצת) קרובים יותר אל הדעת. ויען כי התבונה והדעת גבוהות יותר מהחכמה לכן אמר למי שהוא אוהב יתן הקב"ה מפיו דעת ותבונה. והנה שני המשלים מר"י ור"ל יבדלו בזה. כי לדעת הראשון אין החביבות אלא בשביל שהוא מתוך פיו. אבל מין המאכל אחד הוא. ולדעת השני יש יתרון גם בעצם הדבר וכמו הפיצטלין שהם מין אחר וחדש:

לראות דמותו. פי' להשיג מציאותו וכ"נ בחזית בפסוק ישקני דאיתא שם שתבעו רצוננו לראות כבוד מלכנו כו' ועמש"ש: