יפה תואר על שמות רבה · פרק 41 · פסקה 1

כך פתח ר' תנחומא בר אבא כו'. דריש ויתן לשון מתנה וחסד ולכן מייתי לך ה' הצדקה ומפרש לי' בכמה מילי כדרך המדרש ובסוף הסימן חוזר לענינא דידן:

באין בזרוע. נראה דסמיך על סיפא דקרא דכתיב כאשר נשבעת לאבותינו ונראה שבא בטענה שה' חייב לקיים שבועתו אחר שאין ענין לעכב. וזו היא מה שאמרו בספרי עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו:

השקיפה לשון צער הוא. אולי הטעם משום שהשרש שקף בארמית הוא כמו חבטה וכמו שה"א שדופות קדים שקיפן קדים ומטעם זה נקרא משקוף בשביל ששם נחבט הדלת:

אנשי כה"ג עמדו ופירשו אותה. לא שייך למימר התורה כסתו ואתה מגלה וכמו שאמרו בגמ' על האומר מקושש זה צלפחד. דהתם לא גלתה תורה בו שום גנאי אבל במי שהכתוב מזכיר גנאי בפי' יש לנו לדרש כאשר נמצא לדרוש דהעמד טמא על חזקתו:

הה"ד מתן אדם ירחיב לו. נראה שמזכיר זה כאן לומר שמה שזכה משה אל כל הכבוד הזה הי' בנדיבותו וכמ"ש בפ' אין בין המודר בתחלה לא נתנה תורה אלא למשה והוא נהג עין טובה ונתנה לישראל. ובשכר זה נתן לו ה' סתרי תורה ודבר עמו. וטעם דרשא זו מיתורא דאל משה דלא היל"ל אלא ויתן אליו. או דדריש ככלותו דכתיב חסר מלשון מדה וכמו וכל בשליש ור"ל שה' נתן לו התורה כמדתו שהיה חונן ונותן. ואיידי דמייתי קרא מפרש לי' בכמה אנפי כדרך המדרש: