יפה תואר על שמות רבה · פרק 2 · פסקה 5

ישינה מן המצות. פי' אף כי עול השעבוד ימנעני מלעשות מצות ה' אבל לבי חפץ לעשותם:

מה התאומים הללו ודריש תמתי כמו תאומתי:

אינם קוראים אלא להקב"ה. והוא מענין רישיה דכתיב יקראני ואענהו. ופי' שקוראים להקב"ה ולא לנוגשיהם וג"כ אינם קוראים להמלאכים להיות מליצים לפני ה' אלא יקראו לה' ממש וכמ"ש בירושלמי דפ' הרואה כל הנקרא בשם ה' ימלט לא תהא קורא לא למיכאל ולא לגבריאל:

אני שותף בצערן. הדברים עתיקים כי מה שיוחס צער ובכיה וכיוצא לשי"ת בעמל ישראל הוא על ב' פנים. הא' מצד היות מדה טבה להיטיב ולהשפיע וכאשר יפסק השפע הוא הקצור וחסרון בחק טובתו. והב' מצד היות שמו מתקדש ומתפרסם ע"י ישראל ובצערם ח"ו בהפך ע"ד באמור להם עם ה' אלה וגו':

זה מיכאל. כיון דמיד נגלית השכינה כדכתיב ויקרא אליו אלהים וכל מקום שמיכאל נראה השכינה שם כדבסמוך ור"ח מצי סבר שפעמים תגלה שכינה ע"י גבריאל. ומה שהזקיקו לומר זה גבריאל משום דהוא שרו של אש ומכיון דנגלה בלבת אש היינו גבריאל. ולר"י י"ל דלבת אש היינו אור השכינה ולא אש ממש. ויתכן שרמזו לדין ורחמים. כי דעת ר"י שנגאלו ברחמים כי לא היו כדאים להיותם רשעים ולז"א שהאמצעי היה מיכאל שהוא על מדת רחמים ולכן אמר שהוא של שלג וכידוע. ודעת ר"ח שהי' בדין כאומר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ולכן היה האמצעי גבריאל שהוא ממונה על מדת הדין שעז"א גבריאל של אש. וע' בזה ברמב"ן:

ויראה אותן אשות ולא ירא מהם. כאשר היה לישראל באומרם וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ובעל מגלה עמוקות כתב שע"י השגה זו שנתחזק שכלו זכה והוכן עוד להשיג מראה הכבוד האמיתי בסיני. וזה שהדריך ה' למשה להשגת הנבואה מתחלה במראה אש רוחני עד שנפרד מחמריותו וכשבא לסיני הי' קדוש ולא יעצרנו גדר חמרו מההשגה ההיא:

משני חלקים של סנה. וזה היה להגדיל הפלא כי מלבד שאיננו אוכל גם אין האש נאחזת בכולו וז"ש מדוע לא יבער הסנה. ובא לרמז בזה כי נבואת משה לא היתה מהמדרגות התתתונות וזה בחלום או בביטול הרגשים וכמ"ש על הא דלקמן ג' פסיעות פסע וכו' אלא ביקיצה וזו הכוונה משני חלקיו של סנה:

שנאמר וארד להצילו מיד מצרים. ותרגמו ואתגליתי ופי' הכתוב יען כי באת להציל את השפלים ואת הנדכאים לכן נגליתי על הסנה:

קשה מכל האילנות מזיק ומצער שהוא קוץ מכאוב. וכן היה שעבוד מצרים קשה כי כביכול הוא הרגיש בצערן:

היו חוזרין וכובשין. אחר שהיו מתים בנהר הוציאו אותם וקבעו בבנין:

מה הסנה הזה כשאדם מכניס וכו'. אין פירושו כי המצרים נמשלו לסנה ואברהם וישראל יצאו וידיהם סרוטות ומתמרטות. דהא המצרים סבלו המכאובים והיסורים ולא הישראל ואברהם אשר יצאו מזה. אבל עיקר המשל הוא כי בבואם לא הרגיש איש ובצאתם נתפרש הדבר ע"י המכאובים אשר באו על המצרים. ובמדרש אבכיר הובא המשל לסנה. כי המצרים לא הניחו את ישראל כמו שיכבד לצאת מהסנה:

הדס עושה שלש. זה עפ"י הרוב כי יש אשר קיימי ז' ז' בקינא כדאיתא בפרק לולב הגזול:

ושורפת ואינה אוכלת. פי' מיבש הלחות (וכמו שורפה חיה) ששותה את הלחות אשר בקרבה. אבל אש של מטה הוא להפך: