פירוש מהרז״ו על איכה רבה · Parasha 3 · פסקה 14

נפקין לתעניתא. שבתענית צבור היו יוצאין הצבור לרחובה של עיר להתפלל שם והחכמים היו דורשים לפניהם לעורר לבם לתשובה:

אפשר דליביה. וכי אפשר ליקח הלב בידים ממקומה ולהחזיר אותה למקומה ולא ימות האדם שאמר הכתוב נשא לבבנו אל כפים אלא פי' שמה שמחשב בלב להכניע ולשוב בתשובה כן ישווה מעשה ידיו אל מחשבת הלב:

קמון ונפקין. יתכן על ששמעו שדורש לכבוד עצמו ואיך אמר נקשט עצמנו:

אית כרנבי. בערוך ערך דעלתי גורס אית דעולתי מרירין בסימי חמיעו עולשי שדה עולתיה וכתב המ"ע א"ב כרנכי כתוב בנוסחאות ובערך כרנכי כתב המ"ע אית כרנכי מרירין פי' בלשון יווני כרוב ובעל הערוך גרס עלותי ע"ש ופי' כמו שנמצאים במיני ירקות מרורים ומתוקים וחמוצים כך במעשה אדם מעשים טובים ונעימים ומתוקים כמ"ש אצל נעמי ויש עושה מעשה מרים וזה נחנו פשענו ומרינו ומ"ש כי רע ומר עזבו ויש מעשים חמוצים כמ"ש מכף מעול וחומץ:

כמדתנו. פי' שאין זה תמיה נפלא מאנוש שיחטא ועיקר התימא אתה למה לא סלחת כמדותיך:

והחרבת מקדשיך. דורש מ"ש אתה לא סלחת על חורבן בית המקדש כמ"ש בתפלת שלמה שעיקר בית המקדש מקום שמיעת התפלה והסליחה כמבואר שם מפורש כמה פעמים וזהו אתה לא סלחת והחרבת מקדשך מקום הסליחה: