באור הרא"ם על מדרש לקח טוב · דברים · כי תצא

לבי לחוקקי ישראל וכו׳. עיין (הוריות י״א) ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הילל שמלמדים תורה ברבים:

שנאמר ויעבור הרנה כצ״ל:

בזמן שעושים וכו׳. דורש ובטוב צדיקים שהצדיקים עושין טוב:

ולא כתיב. דבר אל ב״י. כי הוא לשון צווי ועיין (סוטה ל״ה:) ברש״י שם:

לרבות כנענים שבתוכה. דורש ושבית שביו מה ששלל השונא מאחר. וכעין שדרשו בפ׳ חוקת וישב ממנו שבי (גיטין ל״ח.) ע״ש:

בשעת שביה. כי רק בשעת מלחמה הותרה יפ״ת:

ולא לבית אחר. אפשר לפרש כמו שכתב הגר״א בא״א שכל הנוולים שעושה לה הוא כנגד יצרו אבל לא לבזותה לפני אחרים. וזה שדרש אל תוך ביתך ולא לבית אחר לבזותה בפני אחרים:

בגדים נאים. כי מלת שמלה נופל על בגד עליון העשוי להתקשט בו. וכן לא ילבש גבר שמלת אשה (הגר״א בא״א):

כאשת איש. והבא עליה חייב מיתה:

מנהג אישות כמו שנאמר שארה וכו׳ כצ״ל:

ואין צריך להעניקה. דה״א ללמוד מאמה העבריה שמעניקין אותה (קידושין מ) ודורש ושלחה לנפשה את הנפש בלבד ולא להעניקה (נכדי החכם חיים נחמן שי׳):

ת״ל ומכור לא תמכרנה. דורש מלות כפולות לרבות שוה כסף:

זו אהובה בנישואיה וכו׳. שזו באה מן העממים דורש האחת בה״א הידיעה קאי על היפ״ת:

שאין בהם הויה. שאין קדושין תופסין בה:

לא הספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון כצ״ל וכ״ה בספרי. ואינו נוטל אפי׳חלק פשוט דזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא וכו׳:

כמה טעות טעו הקראים כו׳. דע כי גזירת רבינו גרשום מאור הגולה בחרם שלא לישא שתי נשים. והביאו הרמ״א בא״ע סי׳ ב׳ וכתב כי לא גזר רק עד כלות אלף החמישי. וכל הפוסקים לא הבינו הטעם למה גזר רק על זמן ידוע. והרבה פירושים נאמרו בזה וברור הדבר כי בימי ר״ג מאה״ג נתפרצו אז מאד כת הקראים נגד התלמוד ומחלוקת גדולה היה אז ביניהם. והרבנים עמדו במלחמת מצוה ללחום נגד הקראים והראשון היה רבינו סעדיה גאון ותלמידיו כי הקראים אם כי האמינו בי״ג מדות שהתורה נדרשת אבל עקמו הדרשות למטרתן כפי ששינו הרבה מצות התורה גרעו והוסיפו. גם המחבר שלנו ר׳ טוביה נלחם נגדם הרבה פעמים כאשר תראה בהפסיקתא הזו. וכן בכאן נגד דרשתם שרצו לאסור ליקח שתי נשים מהפסוק אשה אל אחותה. והנה בימי ר״ג מאה״ג אחרי כי ראה לפי אריכות הגלות והטלטולים גזר שלא לישא ב׳ נשים. אולם שלא ידמו הקראים כי חכמי הרבנים הודו להם בזה ע״כ במכוון גזר רק עד סוף אלף החמישי. להראות כי זה רק מטעם גזירה ולא ע״פ דין. וכאשר מצינו ג״כ לחכמי התלמוד שגזרו כמה דינים להוציא מלב הצדוקים אשר היתה בימיהם כן עשו ג״כ דורות הגאונים להוציא מלב הקראים כי הקראים והצדוקים כמעט דעת אחת להם. כנ״ל ברור. ולאשר זה דבר חדש הצגתיו כאן אף שאין זה מקומו:
טז. ביום מפילין נחלות. (סנהדרין לד:) וע״ש בפרש״י דביום הוי צואת המת דין פסוק ואינו צריך עוד לדיינין ובלילה לא הוי דין פסוק וצריך דיינין ואלו ששמעו צואת המת יעידו לפניהן:

מלמד שהבן נוטל וכו׳. היינו בן פשוט. דורש מדכתיב יהיה לו משמע אפילו עכשיו אין לו (ז״ר) ואם ביכר אינו מבוכר. דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה:

בכל אשר ימצא לו וכו׳. גבי פשוט כתיב כל אשר יהיה לו דרשינן שנוטל בראוי כבמוחזק. וזה אשר יהיה לו אף להבא אף שאין לו עכשיו. וגבי בכור כתיב אשר ימצא לו. דורש דווקא הנמצא בשעת ירושה לבד ולא הראוי לבוא אח״כ (הגר״א בא״א):

מלמר שהבכורה יוצאת בדיינים. אם הפשוטים אינם רוצים ליתן. ב״ד היו מוציאים בע״כ כי משפט כתיב כאן (ז״א):

ובכור שנולד לאחר מיתת אביו. (ב״ב קמ״ב נדה מד:) יכיר בעינן והא ליכא:

כגון שהיה לאביו ב׳ נשים וכו׳. וכן כשאשתו מעוברת וילדה תאומים (רשב״ם שם):

אבל לעובר דיליה (ב״ב קמ״ב:). הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. ועיין טור ח״מ סי׳ ר״י בהתחלה בב״י שהאריך בזה:

בן ולא בת. (סנהדרין סח:):

ללמדך מ׳ מתחלף בו׳. וכמו שהיה כתוב עד אילון ממרה:

מורה וכו׳ שוטה. וכמאמרם אין אדם עובר עבירה עד שנכנס בו רוח שטות:

שבא לכלל איש. (סנהדרין ס״ח) משיקיף זקן התחתון אינו נעשה בן סורר ומורה:

יכול אפילו אמר לו אביו ואמו להדליק את הנר ולא הדליק ת״ל אינו שומע אינו שומע לגז״ש מה אינו שומע האמור להלן בן סורר ומורה זולל וסובא אף אינו שומע האמור כאן סורר ומורה זולל וסובא כצ״ל וכ״ה ה״ג בספרי. והנה בא״א להגר״א הג׳ יכול אפילו אמר לו אביו להדליק את הנר בשבת ולא שמע לו ולא הדליק ת״ל כו׳. ודבריו מופלאים הלא לעיל בפ׳ קדושים איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו יכול אפילו אמר לו אביו להדליק את הנר בשבת ת״ל ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי הרי זה לימוד אחר לגבי בן כשר. ובלי ספק שתלמיד טועה הוסיף בדברי הגאון תיבת בשבת ונצרך למחקו שם:

מלמד שב״ד מלקין אותו. היינו ב״ד של ג׳ מלקין אותו בפעם ראשונה:

ותפשו בו אביו ואמו מלמד שאינו נסקל וכו׳ כצ״ל. ולשון ולא גדמין ט״ס ונאמר בפיסקא שלאחריו:

מצוה בזקני עירו. וכ״ה ג״כ בספרי. עיין (מכות י:) וזה כמ״ד זקנים מצוה בעלמא הוא:

היה אחר מהם גידם וכו׳. (סנהדרין ע״א.):

ואמרו ולא אילמים. לקמן גבי מוציא ש״ר כתיב ואמר אבי הנערה אל הזקנים דורש מכאן שאין רשות לאשה לדבר לפני האיש. והנה כאן כתיב ואמרו אל זקני עירו משמע ששניהם יאמרו בננו זה סורר ומורה ע״כ דורש ואמרו ולא אלמים. היינו ג״כ שהאב יאמר אבל גם האם לא תהיה אילמית. ויש לכוון דבר זה ג״כ בא״א להגר״א ז״ל):

מכאן אמרו האיש נתלה. (סנהדרין מ״ה:) כדברי חכמים:

כי תראה ולהלן הוא אומר כי תפגע הרי מ״ע ול״ת. קשה לי הרי בכאן גופא מסיים הקרא השב תשיבם לאחיך הוא מצות עשה ועיין (ב״מ ל״ב:) האי עשה ול״ת פרש״י עשה השב תשיבם וכן באלפסי שם בפירוש ע״ש וצע״ג (העירני לזה נכדי החכם רח״נ שיחי׳):

איזו אבידה. (ב״מ ל׳:) ע״ש:

יש פעמים שאתת מתעלם. (שם) ע״ש גבי כהן והאבידה בבית הקברות:

החזירה למקום שראוה אחרים ולא נטפלו בה נגנבה וכו׳ חייב באחריותה כצ״ל וכ״ה בספרי. והיינו כיון שלא מסר לידו הוי נגנבה או נאבדה כמו פשיעה ועיין (ב״ק נ״ז:) כל הסוגיא כיון דנקטי להו ניגרא ברייתא בעי נטירותא יתירתא:

לעשות רחוק כקרוב. פי׳ מדכתיב ולא ידעתו היינו שרחוק ממך אעפ״כ ואספתו אל תוך ביתך. ועיין מכילתא משפטים פ׳ ב׳ פסוק כי תפגע ה״ג אין לי אלא בזמן שהוא קרוב ורחוק אם אינו מכירו מנין ת״ל כו׳ ולפי דעתי כוונת המכילתא כמו שהוא כאן בפסיקתא (חכם הספרדי):

ולא לרשות אחרים. דה״ל שומר שמסר לשומר וחייב באחריותה:

עד שתדרוש את אחיך וכו׳. (ב״מ כ״ח) והיינו שיתן סימנים. ודורש עד דרוש אחיך אותו הוא סימן כמו (ישעיהו ז׳:י״א) גבי אחז שאל לך אות הוא ג״כ סימן. וכ״ה בזוהר חוקת (קפ״ד) ע״ש:

שאם מצאת חמור וכו׳. (ב״מ כ״ח:) ומטפל בהם עד י״ב חודש. ונראה לי מדחלק הכתוב לכתוב בפ״ע וכן תעשה לחמורו. וכן תעשה לשמלתו לכל אחד בפני עצמו מזה דרשו חלוקי דינים גבי חמור שעושה ואוכל לטפל בהם י״ב חודש גבי כסות לנערה אחת לל׳ יום הכל לפי חלוקי הדברים:

לפני יאוש בעלים. היינו בדבר שאין בו סימן. כי לאחר יאוש הוי הפקר ואינו צריך להחזיר רק לפנים משורת הדין (ב״מ כ״ד:):

ושלא תלבש אשה כלי זיין וכו׳ כצ״ל (נזיר נ״ט.):

בין מועטים. כי צפור לשון יחיד:

לפניך לרבות אווזים וכו׳. דורש לפניך שהיו לפניך ומרדו בך (חולין קל״ט):

פרט למעופפת. פי׳ מדלא כתיב והאם יושבת אלא רובצת משמע שבכנפיה נוגעת בקן רובצת מקרי (חכם הספרדי):

ר״א שיהיה עוף טהור וכו׳. דצפור דווקא טהורה נקרא ולא טמאה:

אפי׳ לטהר בה את המצורע. (חולין קמ״ב.) דהו״ל למכתב לא תקחנה על הבנים דבאם משתעי קרא מאי לא תקח האם אפילו לטהר בה את המצורע כך פירש הראב״ד (חכם הספרדי):

פרט לקורא זכר. דורש שלח תשלח את האם דווקא. וקורא זכר דרכו להרביץ על הביצים:

ומה הקלות שהם באיסר כך וכו׳ כצ״ל:

לקח ירש וכו׳ מנין ת״ל בית מ״מ כצ״ל וכ״ה בספרי. והקרא ולא תשים דמים הוא דרשה בפ״ע כמו שמסיים:

ראוי היה ליפול. (שבת לב.) ראוי היה ליפול שהרי לא נפל והכתוב קוראו נופל:

שכל המקיים כלאים. ה״ה זורע שעובר בשני לאוין. ומקיים עיין (ע״ז ס״ד.) בפרש״י מקיים שעושה סייג וגדר כדי לקיימן דאל״ה הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו. וע״ש בתוס׳:

פן תקדש וכו׳. שאסור בהנאה בספרי יליף ג״ש קדש קדש ע״ש וכוונתו כמו שהוא (חולין קט״ו) שיליף קדש דהכא מלא יהיה קדש בבני ישראל מה להלן הנאה (בעילה הנאה הוא. רש״י) אף כאן הנאה (ז״א) ונכון:

מאימתי תבואה מתקדשת משתשריש כצ״ל (כלאים פ״ז) ע״ש:

והרוח מסייעתו. [כלאים פ״ה] וסערתו הרוח לאחריו מותר לפניו אסור ע״ש:

להביא בדין הדש והמנהיג וכו׳ כצ״ל וכ״ה בספרי וחורש לאו דווקא:

פרט לגזי צמר ובו׳. שאינם משוזרים וקלועים ביחד:

ר״י אומר אם בא עליה לוקה כצ״ל (כתובות מ״ה:) ע״ש שר״י סובר שלוקה רק מכות מרדות משום לא תלך רכיל ע״ש בפרש״י וע״ש בתוס׳:

אמר לה הקדחת את תבשילי ולא הקדיחה כצ״ל$:

להביא ביאה אחרת. היינו שלא כדרכה ודורש מלות כפולות ושם לה עלילות דברים והוציא עליה שם רע. והנה לפי סוגיית הש״ס (כתובות מו.) לא הבנתי דרשה זו כי כל הפלוגתא דראב״י ורבנן רק אם הבעל בעל או לא בעל. אבל העלילות דברים הוא רק שנבעלה לאחר כדרכה וכמסקנת הגמ׳ שם. והז״א האריך בזה אבל תירוצו אינו עולה יפה לפענ״ד. וצע״ג:

בעמידתה הדברים נאמרים. פי׳ שיגיד לה הדברים בפניה דבעינן בפני בע״ד:

מכאן שאין רשות וכו׳. מדכתיב ואמר אבי הנערה ולא כתיב ואמה כמו שכתוב למעלה אבי הנערה ואמה (חכם הספרדי):

מלמר שרשות ביד האב לקדש את בתו הקטנה כצ״ל (כתובות כב.) מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה כו׳:

יבואו עדיו של זה וכו׳. (שם מ״ו.) דברי רבנן וזהו פירוש ופרשו השמלה קאי על העדים:

לא על זו בלבד כו׳. דכתיב על בתולת ישראל ללמדך שהשם רע הוא על כל הבתולות:

זה חומר במוציא שם רע. היינו ממפתה:

להזים עדיו של זה. מה שאמרו לא נמצאו וכו׳ כצ״ל:

במעמד כל אנשי עירה. פי׳ וכי כל האנשים רוגמים אותה. וכ״ה בספרי:

מה כאן זנות עם זיקת הבעל. (סנהדרין נ:):

בערים. היינו שעדים התרו בו:

בעולת בעל להביא בעולת בעל בבית אביה היינו שבא עליה הארוס בבית אביה ועדיין לא נכנסה לחופה:

סתם מיתה בחנק. כי בנערה המאורסה כתיב דוקא בתולה ואז נדונית בסקילה:

גם להביא את המעוברת. (ערכין ז.) גם שניהם לרבות את הולד. ודע כי בספרי וכן ברש״י בחומש גירסא אחרת גם לרבות הבאים מאחריהם. עיין במזרחי שהביא ויש שפרשו שלא תאמר מאחר שדינם של נואף ונואפת נגמר למיתה הרי הם חשובים כמתים. ואם באו הם וזנו הוא באחרת והיא באחר ה״א שאין ממיתין האחרים על ידם כיון שנגמר דינם למיתה לא חשיבי מעשיהם כדאמרינן גברא קטילא קטל. קמ״ל גם לרבות הבאים מאחריהם ג״כ ידונו למיתה. ודברים אלו מבוארים בב״ר פ׳ ל״ב ר״נ בריה דרשב״נ אמרו (דואג ואחיתופל) לשאול וכי יש אישות לדוד הרי מורד במלכות הוא וחשיב כמת והותר אשתו של דוד ע״ש:

אע״פ שנבעלה לקטן. והיינו בן ט׳ שנים ויום אחד שביאתו ביאה:

נערה ולא בוגרת. (סנהדרין ס״ו:):

שהפירצה קורא לגנב. דריש ומצאה איש בעיר מחמת שלא ישבה בביתה והלכה לעיר ע״כ אירע לה כזה:

שער שנמצאו בו. שעברו בו העבירה (כתובות מב.):

עפ״י התראה. דורש מלות על דבר בעת שהתרו בה:

להביא כל שבענין כו׳. היינו שהיתה אנוסה וכ״ה בספרי:

אין לנערה חטא. זה הקרבן מות זה מכות כ״ה בספרי:

מלמד וכו׳. מצילין אותם בנפשם שם:

בכל דבר וכו׳. היינו באחד מאבריו של רודף (סנהדרין סט.):

פרט למפותה. שאינו נותן נ׳ סלעים:

בעדים. כי עפ״י עצמו אינו משלם קנס:

כל שכיבה. פי׳ אפילו שלא כדרכה (קדושין י.) גבי באו עליה י׳ אנשים ועדיין היא בתולה מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי כדעת הספרי והפסיקתא. אולם הרמב״ם פסק אין האונס והמפתה חייב קנס עד שיבוא עליה כדרכה ועיין בטור א״ה סי׳ קע״ז בב״י שדבר בזה. ואכמ״ל:

ולא בוגרת. כי קנסה לעצמה גבי בוגרת:

מלמד ששותה בעציצו. (כחובות לט.) ופי׳ שותה בעציצו בכלי שבחר בו ע״כ ישאנה:

בעמוד והחזר כו׳. (גיטין צ.) והיינו שב״ד כופין לו שישאנה עוד הפעם ואינו לוקה שנתקו הכתוב לעשה:

זהו סריס חמה וכשר כצ״ל:

אר״י ארבע קהלות הם. תוספתא קידושין ט״ה (ובקדושין ע״ב ע״ג) נשתנה הגי׳ ובחנם נדחק בזה הרב ז״א:

וחכ״א שלשה קהלות הם קהל כהנים קהל לוים קהל ישראלים. אבל לא קהל גרים כי גר אסור בממזרת. ודע כי הכל שייך ע״פ דלקמן לא יבוא ממזר:

כגון העריות. היינו דוקא מחייבי כריתות או מיתות ב״ד (יבמות מט.):

ולמטה הוא אומר גבי עמוני ומואבי בקהל ה׳ עד עולם. וכ״ה לקמן בדברי המחבר:

מאי ממזר. בספרי מאי ממזר מום זר. ודברי המחבר מן המשפחות הכשרות הוא פירוש ע״ז. היינו שהאיסור רק מחמת בעילת האיסור אבל המשפחות כשרות הם:

גדולה לגימה. (סנהדרין ק״ד):

בדרך בשעת צרתכם. בספרי הגי: בשעת טרופכם היינו מי שהוא בדרך הוא בטירוף לא כמו שהוא בעיר שהכל מוכן:

רחמנא אי בטולך וכו׳ כצ״ל (גיטין י״ז):

המקבל אכסנאי. (ברכות סג:) המארח ת״ח בביתו וכו׳:

ונטלו עצה להחטיא את ישראל. בעצת בלעם בשיטים:

בנים אשר יולדו להם אלו הבנות. (קדושיו ע״ז:) תלאן הכתוב בלידה:

אמר ר״י מנימין גר מצרי היה לי חבר וכו׳ כצ״ל:

לבשר ענוים. חסידים לא נאמר אלא ענוים מכאן שענוה גדולה מכלם:

אלא שהלילה וכו׳. (נזיר ס״ו.) אורחא דקרי למתיא בלילה:

ולא בעמידה. דורש מסיפא דקרא והיה בשבתך חוץ בישיבה דוקא וכ״ה לקמן בדברי המחבר:

ואין נפנין למזרח וכו׳. (ברכות ם״ב.):

מפני שהשכינה במערב. ודרש מקרא כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחנך. והחכם ירושלמי פי׳ דברי הפסיקתא שהכוונה שאינו מכסה מיושב רק עומד ומכסה. ובעת העמידה לא יטה עצמו כלפי דרום שלא יהיה עגבותיו לצד מערב ע״כ דבריו בקיצור לשון:

לרבות גר תושב. היינו אם העבד גר תושב ובא לא״י אל תסגירהו לידם (חכם הספרדי):

באחד שעריך ולא שיהיה גולה וכו׳ כצ״ל. ודורש באחד שעריך שיהיה ישיבתו במקום אחד:

בטוב לו. מנוה הרעה לנוה היפה. תוכל לשנות מקומו:

ואי אתה מוזהר על האומות. עיין רמב״ן ובמזרחי שהאריכו בדבריהם. ולדברי הרמב״ן פי׳ הספרדי כי זה קאי על ב״ד להזהירם שלא תעמוד האשה הקדשה המוכנת לזנות מבנות ישראל אבל על בנות הכנענים לא הוזהרו ב״ד ע״ז. אף שהוזהרו ב״ד שלא יהיה בן הכנענים היושבים בא״י עובדי כוכבים ומזלות אבל ע״ז לא הוזהרו:

והמתרגם אמר וכו׳. לא תהי אתתא וכו׳ הכוונה אחרי כי עבד הבא על בת ישראל אין קדושין תופסין בה והוי בעילתו בעילת זנות. וזה לא תהיה קדשה וכו׳:

יכול אפילו העבירו ברגליו. ולא הקריבו:

פרט לפרת חטאת. והיינו פרה אדומה ששחיטתה בהר הזתים ולא בעזרה:

לכל נדר וכו׳. כל רבויה הוא ועופות באים בנדר או בנדבה. (הרע״ב):

גם שנירם להביא שנוייהם. היינו חטים ועשאם סולת:

מחיר זונה ואתנן כלב מותרים. דכתיב גם שניהם ולא ארבעה כצ״ל:

אזהרה למלוה. דכתיב אל תקח מאתו נשך וכו׳ כצ״ל:

לרבות כסף מעשר. היינו מעשר שני. דס״ל מע״ש ממון גבוה וסד״א דהוי כמו הקדש דאין בו משום רבית קמ״ל דעכ״פ הבעלים אוכלין אותו בירושלים ויש בו משום רבית (ז״ר):

לרבות כל דבר. שאר דברים שאינו לא כסף ולא אוכל. כגון בהמה וכלים (ז״א):

שלא ילמדנו מקרא כו׳. דורש דבר כמו דבור:

הוא ולא חילופו. עיין (ר״ה ו׳) מסקנת הגמ׳ כגון שעברו עליו ב׳ רגלים והומם וחללו על אחר ועבר עליו עוד רגל אחד דקסד״א כמאן שעברו עליו ג׳ רגלים דמי קמ״ל שאינו עובר בבל תאחר עד שיעברו ג׳ רגלים על השני:

שאינו עובר בב״ת אלא על השני כצ״ל:

ולא בקרבנך חטא. היינו שהקרבן אינו נפסל בכך:

והיה לוקח וכו׳. בכאן חסר וכצ״ל. ר״י אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם וע״ז קאי דברי המחבר והיה לוקח טוב. והכוונה מקודם כתיב בקרא את אשר תדור שלם. ואח״כ כתיב טוב אשר לא תדור ודורש ר״י כי הטוב מקרא שלאחריו שייך לקרא שלפניו. וכמו שהיה כתוב את אשר תדור שלם טוב והיינו שנודר ומשלם טוב מזה ומזה ועיין במדרש תהלים מזמור קט״ז דרשא זו ובביאורי (אות ט׳ מה שכתבתי שם בס״ד):

מוצא שפתתיך זו מ״ע. (ר:ה ו׳.) וע״ש בתוס׳ שפירשו שכן כתיב והיוצא מפיכם תעשו היינו עשה:

וכה״א ויעמוד וכו׳ אשר עשו לדבר. וע״ש בפרש״י אותו מגדל עץ עשו לשם כך לקרות שם עליו בספר תורה והוא קדשי בדק הבית ודורש אשר דברת כמו התם עשו לדבר:

זה השכיר. (ב״מ פ״ז:) ויליף כתיב הכא כי תבא וכתיב התם לא תבוא עליו השמש מה התם בפועל אף כאן בפועל:

פרט לקמת אחרים היינו של עכו״ם:

ולא קודם לכן כצ״ל. היינו העושה במחובר לקרקע אינו אוכל:

כענין קנה לך את שדי וכו׳ כצ״ל:

ספר כריתות שיהיה כריתות לעולם כצ״ל:

ושלחה מביתו. עד שיאמר לה הרי זה גיטך מכאן אמרו הזורק גט לאשתו ואמר כנסי שט״ח זה וכו׳ והרי גיטה אינו גט עד שיאמר לה הרי זה גיטך כ״ה בספרי וכצ״ל הכא:

והלכה כר״א בגיטין וכו׳. היינו הרי את מותרת לכל אדם (גיטין כ״ו):

אלא משעת נתינה. ובעינן שתשהה אחר גיטה ג׳ חדשים כצ״ל:

ואין ביטול הגט אלא בפני ב׳. הלשון אינו מדוקדק וכצ״ל וביטול הגט אפילו בפני ב׳ כר״נ והיינו דלא כרב ששת דבעי שלשה שיהיה ב״ד:

והלכתא כרב דאמר אין האשה וכו׳. (גיטין סג:) והיינו שליח הבעל שהוא שליח להולכה אין האשה יכולה לעשות לו שליח לקבלה ודעת הרי״ף והרא״ש והרשב״א דלא כהמחבר:

עד שמת בעלה אינו גט. דאין גט לאחר מיתה:

היא נדחית מלפניו. דטלטולא דגברי קשה מדאיתתא (חכם הספרדי):

ובשתי שורות החיצונות יכתוב הזמן וכו׳ כצ״ל:
קמ. הא לא ניסת. היינו רק נתקדשה לאחר. ואח״כ בא בעלה מותרת לבעלה:

ואין הולד תועבה. היינו מחזיר גרושתו משנשאת אף שעובר בלאו הולד כשר לכהונה:

כך כל שני כלים.כגון זוג של מספרים או צמד של פרות:

כי ימצא בעדים. ברש״י בעדים והתראה:

איש פרט לקטן. היינו קטן שגנב איש פטור ממיתה:

בין איש בין אשה. דה״א מדכתיב כי ימצא איש איש דוקא ת״ל ומת הגנב מ״מ:

מלמד שאינו חייב עד כו׳. דורש ונמצא בידו ברשותו כמו ויקח את כל ארצו מידו:

בחנק. כי סתם מיתה חנק:

ההוא ולא הגונב את העבד ולא שחררו עדיין כצ״ל:

השמר בל״ת. היינו שלא יקוץ הנגע:

לשמור מאד משנזקק לטומאה. ט״ס בכאן (שבת קלב.) אין לי אלא משנזקק לטומאה עד שלא נזקק לטומאה מנין ת״ל ככל אשר יורו: