כפרו שניהם כאחת. היינו השני עדים:
קריאה במקור
באור הרא"ם על מדרש לקח טוב · ויקרא · ויקרא
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
הכופר חייב. היינו א היה ראשון שכפר חייב כי אולי יגיד ג״כ השני ויתחייב ממון ע״י השני. משא״כ השני אם כפר אחר שכפר הראשון בפני עצמו. ושוב הראשון לא יכול לחזור ולהגיד שוב אין השני ראוי להעיד. ורק לחייבו שבועה להכחיש את העד אינו נקרא תביעת ממון:
מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן כצ״ל:
אם לוא יגיד. (כתיב לוא בוא״ו ואל״ף) דורש אם לו לא יגיד רק שהודה חוצה לו אינו נפטר מן השבועה עד שיגיד למי שהשביעו:
שאם השביע עליו וכו׳. היינו אם כפר אח״כ בב״ד חייב קרבן שבועה:
יכול אפי׳ נגע אדם במגע טומאה יהא חייב כצ״ל. וכ״ה בת״כ והיינו שלא נגע בנבילה עצמה אלא באדם שנגע בנבילה והוא ראשון לטומאה:
שהם מטמאין במשא כצ״ל לפי גירסת הת״כ. וכמו שכתב הרב ק״א. והלשון במשא לאו דוקא כי רק טומאת מגע יש בה. ע״ש:
אפילו כזית ממנה. מלת טמאה מיותר ע״כ דורש לרבות כזית ועיין בת״כ בארוכה:
להוציא קרניה ושערה. לפי גירסא דהכא להוציא יהיה הכוונה קרנה ושערה שאינם מחוברים לבשר ע״כ אין בהם טומאה. אבל בת״כ הגירסא לרבות קרנה ושערה ופירשו המבארים שמחובר לכזית בשר וקמ״ל דקרנה ושערה מטמאין משום יד:
לרבות צירופן ועירובן כצ״ל. עי׳ לקמן בפ׳ שמיני:
אשר יטמא לרבות בועל נדה. בה לרבות נבלת עוף טהור כצ״ל. ועיין ת״כ:
דכתיב כי את מקדש ה׳ וכו׳. חסר כאן ועיין ת״כ. גבי אזהרת מקדש כתיב (במדבר ה׳) ולא יטמאו אח מחניהם וכתיב בתריה ונכרתה כי את מקדש ה׳ טמא הרי עונש מקדש (ויקרא י״ב) בכל קדש לא תגע זו אזהרת קדש. וכתיב (שם ז׳) והנפש אשר האכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה הרי עונש קודש מה עונש האמור להלן בטומאת מקדש וקדשיו אף קרבן שחייב כאן על טומאת מקדש וקדשיו כצ״ל:
רבי אומר ונעלם ממנו. מכלל דהוי ליה ידיעה בתחילה והוא ידע ידיעה לבסוף עיין (שבועות ה׳) לימד הגמ׳ היכא משמע ע״ש וכצ״ל הכא וכ״ה בת״כ:
עד שיבטא בשפתיו. דכתיב לבטא בשפתים:
אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים וכו׳ כצ״ל. ופי׳ להרע לאחרים כגון שיכה לאיש פלוני שאינו רשאי שהוא פטור מקרבן:
כי הא דאר״י אהא וכו׳. (תענית י״ב מכות כ״א) יכול נשבע לעבור על המצוה יהיה חייב קרבן כצ״ל:
אף הרעה רשות יצא הנשבע לבטל המצוה כצ״ל:
וכן אמר דוד. (נדרים ח׳:) ע״ש:
האדם בשבועה פרט לאנוס. היינו בשבועה שעבר קסבר שנשבע באמת שלבו אונסו:
מלמד שהוא טעון וידוי חי כצ״ל וכ״ה בת״כ. כי על וידוי בעצמו אינו צריך לימוד שכתוב בהדיא והתודה.
מלמד שהוא טעון סמיכה. מלת עליה דריש:
והביא אף לאחר יוה״כ. כי אינו מתכפר עד שיביא קרבנו:
ולא הפלגס. כל חודש י״ג נקרא פלגס:
ואינו מביא שתים. דה״א ללמוד כמו שבדלות מביא תורים א׳ לחטאת וא׳ לעולה כמו כן כאן יביא ב׳ א׳ לחטאת וא׳ לעולה עיין בת״כ בארוכה:
והעני. פי׳ כי הוקרו הטלאים אחר שהפריש המעות והעני ואין לו מעות להוסיף יביא עוף:
מנין שיביא קרבן עני ת״ל די שה כצ״ל. ודי מיעוטא הוא:
והביא אותו וכו׳ שיפרישם וכו׳. הלשון בכאן מעורבב משני דרשות. גם בת״כ הלשון אינו מכוון כ״כ ועי׳ בילקוט. וכפי שהעלו המבארים בת״כ כצ״ל אחד לחטאת ואחד לעולה והביא אותם אל הכהן שיפרישם הכהן א׳ לחטאת וא׳ לעולה. ומנין שאם הפרישם הוא (היינו הבעלים) יהיה הפרישו הפרש ת״ל אחד לחטאת ואחד לעולה. והביא אותם אל הכהן. היינו שהוא הפרישם תחלה ואח״כ הביא אותם אל הכהן. ואח״כ צ״ל והביא אותם אל הכהן שהוא חייב בטיפול הבאתן שכל כמה שלא מסרן ליד כהן בבל תאחר קאי:
ומלק את ראשו ממול ערפו מול הרואה את העורף כצ״ל. וזה שהוא מולקה למעלה מהאגפיה בגרון וזה הוא מול הרואה את העורף:
והוא יושב ממולי. והיינו כל היכא דכתיב ממולי לאו עליו ממש כי לא עליו היו יושבים רק שבלק ראה אותם. ועיין (חולין י״ט) מביא קרא אחרינא:
מעצמה של חטאת. שלא יקבל בכלי ויזה רק מחטאת עצמה יזה על קיר המזבח:
זה קיר התחתון. היינו מחוט הסיקרא ולמטה:
כמשפט עולת בהמה. בת״כ הגירסא כמשפטי חטאת בהמה. עיין כ״ז (חולין כ״א) הסוגיא בארוכה. אבל רש״י פי׳ בחומש כמשפט עולת נדבה כפי פשוטו של מקרא. ואולי דברי רש״י נלקחים מכאן אם אין כאן ט״ס:
ר׳ ישמעאל אומר כמשפט חטאת העוף. כ״ה בת״כ ובחולין שם ובכאן ערבובי דברים ע״ש ותבין:
חביבה מצוה בשעתה. פי׳ כשנעשית מיד ואין מחמיצין אותה כמו שמסיים:
האיפה ג׳ סאין וכו׳. הוא מדברי המחבר בעצמו:
נותן הוא על שיריה. פי׳ ששירי מנחות נאכלות לכהנים ויכולים לאכול עם שמן וכן עם לבונה אבל משום דאין דרך בני אדם לאכול לבונה להכי נקט שמן:
הא מנחת כה״ג אינה חטאת וטעונה לבונה כצ״ל וכ״ה בת״כ. ומנחת כה״ג היא עשירית האיפה של מנחת חביתין שמביא בכל יום:
שיהיה מקטיר לאשים ומתכוין לשם כצ״ל וכ״ה בת״כ:
להשוות קלים כחמורים. פי׳ כי ג׳ עבירות כתובים בפרשה. וכל אחד חמיר מחבירו טומאת מקדש וקדשיו זדונו בכרת. ושמיעת הקול חומרא בו שהשווה שוגג כמזיד ושבועת ביטוי קלה מכולן שלא עשה בו שוגג כמזיד ואין זדונה בכרת. וג׳ קרבנות כתובים. כשבה או שעירה. ועוף. ומנחה. ולא תימא ליתן לכאו״א קרב: בפני עצמו קמ״ל שכולן שוות בו. ורק החילוקים הוא מעשיר לדל ודלי דלות כמו שמסיים. ועי׳ בת״כ בארוכה וכ״ה ברש״י בפירושו לחומש:
שתהא עבודת מנחה של כהן שלו. בת״כ קצת גירסא אחרת. וגירסא דהכא יותר נכונה. ואין הכוונה שהעבודה שייך לו ולא לבית אב המשמר של אותו שבוע. כי זה נלמד לקמן וכן בספרי פרשת נשא מאיש את קדשיו לו יהיו. אלא הכא רבותא קמ״ל מדכתיב וכפר עליו מאשר חטא. ה״א כי הוא בעצמו אינו יכול להקריב אחרי שהוא בעצמו החוטא רק כהן אחר יכפר עליו. כמו ע״ד מאמרם אין קטיגור נעשה סניגור קמ״ל כי הכהן החוטא בעצמו יכול להקריב (הרב רצ״ר בבאורו) בקצת תבלין:
הרי הוא לו כמנחת נדבה. הוא דרשא אחרת. ועיין בת״כ בארוכה:
קנא. לרבות כהן משיח וכו׳. עיין (מעילה י״ח):
קנא. לרבות כהן משיח וכו׳. עיין (מעילה י״ח):
אלא שיקור. בת״כ וכן במעילה שם הגי׳ אלא שינוי וכה״א וימעלו מעל בה׳ היינו ג״כ ששינו עבודת השם לכנעני:
בשגגה פרט למזיד. דהא כאן לחייב את המזיד מחמת שיש בו עון מיתה. ועיין ת״כ בארוכה:
יצאו ק״ק וכו׳. היינו קודם זריקת דמים ואז עדיין אינם מיוחדים לשם ואין בהם מעילה אבל באימיריהם לאחר זריקת דמים מועלין בהם. ועיין ת״כ:
והביא אף לאחר יוה״כ. כי אין יו״כ מכפר עד שיביא קרבנו:
שאין איל אלא לשון קשה. וזה כשהוא בן שתי שנים נשלם גידולו:
לאשם שיהיה הפרש מעות לאשם. כ״ה ג״כ בת״כ והמבארים נלחצו מאוד בכוונת הת״כ. והנה המחבר הזה הוסיף פירש האשם הוא הממון. נ״ל כוונתו כי אחרי כי התורה נתנה ערך האשם כסף שקלים בין בשעת היוקר ובין בשעת הזול כי לא נביט אל מיטב הקרבן רק שיעלה שני שקלים וזה כוונת הדרשה האשם הוא הממון כי השני שקלים הם האשם כן נ״ל בכוונתו והבוחר יבחר:
לרבות פחות משוה פרוטה. דורש ואת לרבות. כי אתין וגמין ריבויא הוא:
שהכהן עצמו מועל. אם בא לידו חטא מעילה חייב ג״כ קרן וחומש. דה״א אחרי כשזר מועל נותן לכהן א״כ כהן עצמו כשימעול יפטור קמ״ל דחייב:
האשם זו מעילת ממון. דורש באיל האשם ונסלח לו האיל. והאשם (זה הממון) מעכבי הכפרה:
אין משיירין לו ליו״כ. דלא תימא שהקרבן תולה עד שיבוא יו״כ ויתכפר לו קמ״ל שנתכפרה לו מיד:
הרי זה מוסיף על ענין ראשון כצ״ל. כי ואם מוסיף על ענין ראשון. ועיין בת״כ כי ר״ט פליג ע״ש.
חייב על כל אחת ואחת. כי המה שמות מחולקים:
קבע הכתוב פקוח נפש וכו׳ כצ״ל וכ״ה בת״כ. והיינו מה שנותה התורה לעשות ערי מקלט להציל הרוצח בשגגה:
הא אם ידע. (היינו אח״כ) אינו מתכפר לו עד שיביא חטאת כצ״ל וכ״ה בת״כ וכ״ה ברש״י בחומש:
אע״פ שנערפה וכו׳. היינו כמו התם אם נמצא הרוצח יהרג כי העגלה הערופה מכפר רק על לא נודע. ואף הכא אם שהביא אשם תלוי אם נודע לו שחטא ודאי אינו מתכפר באשמו ונצרך לו להביא חטאת עיין (כריתות כ״ג) בהתחלת הפרק:
ואח״ב נודע לו שחטא, ונצרך להביא חטאת. וכן הדין אם נודע לו שלא חטא ג״כ האשם מותר לכהנים:
יצא וירעה בעדר. פי׳ הוא חולין גמורים והוא דברי ר״מ עיין ת״כ:
אשם הוא אשם אשם לה׳ כצ״ל. יכול כולו לבדק הבית (היינו שדורש אשם לה׳) והוא כולו לה׳ ת״ל אשם לכהן וכו׳ כ״ה הגי׳ בת״כ. אבל הלשון אשם לכהן לא מצאנו בקרא. והמבארים בארו או על קרא הקדום לאשם אל הכהן. או קרא גבי מצורע (ויקרא י״ד) כחטאת כאשם לכהן. ובאמת דוחק הוא כי הלימוד רק מהאי קרא ממלות כפולות. אשם הוא אשם אשם לה׳. ומתורתו של אליהו למדתי מפי הגר״א ז״ל באדרת אליהו וזה לשונו אשם הוא יכול לכהן (פי׳ כי מלת הוא דורש אל הכהן) ת״ל לה׳ וע״ז מסיים הדרשא מותרי אשמות וכו׳ וכן אפשר לפרש בת״כ וכן הכא ת״ל אשם לכהן על קרא דהכא אשם הוא היינו הכהן וכן נראה מבבלי (חולין כ״ג. זבחים ק״ג) אשם הוא וכו׳ כל שבא לשם חטאת ואשם וכו׳ הבשר לה׳ ועורה לכהנים. דורש הוא על הכהן. וכאשר מסיים הת״כ והפסיקתא הדרשא שדרש יהוידע הכהן. ולאשר זה דבר חדש ע״כ הארכתי קצת:
ומוציא אשם נזיר ומצורע. שהם כשב בן שנתו. הלכך בבציר סגי. דאיל בן שתי שנים בשני סלעים וכבש בן שנתו די בסלע:
אר״ל קשה גזל ההדיוט. (ב״ב פ״ח:):
אר״י בן חנילאי. בת״כ וכן (ב״ק י״ג.) ה״ג ר״י הגלילי להביא קדשים קלים למעילה והיינו שהם ממונו וכחש בעמיתו קרינן ביה.
והנושא והנותן אינו מלוה אלא בעדים והמכחש בעדים מכחש וכו׳ כצ״ל:
יכול דברים. פי׳ שכיחש לו בדברים בעלמא כמו שאומר אכלת והוא לא אכל ת״ל בפקדון דבר בהוא ממון:
פירשו רבותינו. (בב״מ מ״ח:) ע״ש שייחד לו כלי לעשקו:
עמיתו עמיתו שני פעמים. וכחש בעמיתו וכו׳ או עשק את עמיתו (ועיין בת״כ):
פרט לאחרים. היינו כנענים:
שיקדם חטא לכחישה. כגון דבר של ממון דמיד שנתן עיניו לגזול אה חבירו חטא:
בה ולא במוצאה. עיין ת״כ ורבו בזה הפירושים. ויותר נכון דעת רש״י (ב״ק ק״ה:) האבדה שאמר שראה אותה מהלכה ברשות אחרת ואינו יודע מי הוא או הודה שהכיר במוצאה ולא בה והיה לו לומר איש פלוני מצא האבדה ואינו יודע אם שלך וכו עכ״ל רש״י ופטור. ותפס כפי דעת ר״א אר״ח לפעור ע״ש:
כגון המערב מים ביין וכו׳. עי׳ ת״כ. והכוונה אפילו על דבר שאין ידוע בשעה שמכר ואח״ כ הודה חייב קרבן שבועה.
יצאו הקנסות וכו׳. פי׳ אחרי שקנס אם הודה מעצמו פטור ע״כ אם כפר בו פטור ג״כ מקרבן שבועה. ובת״כ גי׳ אחרת ומרבה קנסות. ושם הכוונה קנס לאחר שעמד בדין הוה ממון.
והיה מיד. פי׳ מתחלה ישיב הגזילה ואח״כ יביא הקרבן לכפרה:
גזילה הוא משיב וכו׳. עיין בת״כ יכול משיב ומשלם פי׳ מדכתיב והשיב את הגזילה. ואח״כ ושלם אותו בראשו ה״א אם הגזילה קיימת כי זולת שישיב הגזילה בעין עוד יוקנס שיתן דמי שויה זולת החומש כמו שמצאנו גבי גנב שמשלם כפל:
אשר גזל על מה שגזל. הוא דורש אשר גזל הוא דוקא משלם חומש ואשם וכ״ה בת״כ:
יכול לא ישיבנו כל עיקר כצ״ל. וקאי על גזילת אביו היינו גם הקרן לא ישיב:
ר״ש אומר. במתניתין שם ליתא מלת רבי שמעון. אלא בגמ׳ שם (קי״ג.) מתני ליה רבי לר״ש בריה ע״כ תפס הכא ר״ש:
ולא שעשק אביו. היינו לענין חומש:
פרט למציל מן הים וכו׳. שכבר נתייאשו הבעלים עיין (בבא קמא קי״ד):
להביא תשומת יד לשקר. כי בקרא דלמטה והיה כי יחטיא חסר בקרא תשומת יד:
אינו משלם אלא לאחר שבועה כצ״ל. והיינו החומש וכ״ה בת״כ:
ולא תשלומי כפל. פי׳ אם כפר בפקדון ואמר להד״מ ונשבע ואח״כ באו עדים שגנבו אם לא הודה מעצמו משלם כפל. ואם הודה מעצמו מעיקרא קודם שבאו העדים משלם קרן וחומש אבל לא תשלומי כפל אפילו באו עדים אח״כ:
עד שיתמעט הקרן פחות משוה פרוטה כצ״ל וכ״ה בת״כ:
שיהיו הוא וחומשו חמשה וזה חומש מלבר כצ״ל ולגבי קרן הוא חומש מלגאו:
ולא יתנו לשלוחו. עי׳ (ב״ק ק״ד) לשלוחו היינו שכירו ולקיטו אבל עשאו הבעלים שליח יכול למסרו ומקיים מצות השבה עש״ה:
לשליח ב״ד אבל יתננו לשליח ב״ד או ליורש כצ״ל וכ״ה בת״כ ובזה מקיים השבה ויכול להביא קרבן אח״כ:
היינו דתנן ב״ש וכו׳. נ״ל כוונת הדורש כי כל התנאים למדו מקרא ביום אשמתו כי ביום אשמתו נוכל לפרש בשעה שגזל שאז עבר עבירה בגזל. ויש ג״כ לפרש ביום אשמתו בשעה שמביא האשם ואז הוא אחר שמשלם הגזילה בשעה שמביא הקרבן. ובזה אבוא לפרש פלוגתתם לב״ש ספוקי מספקא ליה פי׳ הקרא ע״כ דורשים לחומרא שילקה בחסר וביתר וב״ה אומרים כשעת הוצאה ס״ל ביום אשמתו בשעה שגזל. ר״ע אומר כשעת התביעה ר״ל ביום אשמתו בשעה שמשלם הגזילה קודם שיביא האשם ועיין (ב״מ ס׳:) על דברי ר״ע היכא שיש עדים שגזל דפליגי שם אמוראי אם מחייב כשעת התביעה או כשעת הגזילה ע״ש:
ואת אשמו וכו׳ אף לאחר יו״כ. דורש יתורא דוא״ו ממלת ואת:
כיצד ה׳ תובעין וכו׳. עירבובי דברים בכאן. ועיין בת״כ כל פרטי דינים בזה. וכללא הוא. שאין חילוק בין א׳ לה׳ בני אדם. אם תבע אותו א׳ פקדון ותשומת יד וגזל וכו׳ ואמר שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת. אין לך בידי פקדון ותשומת יד וכו׳ חייב על כל או״א. היו ה׳ בני אדם תובעין אותו וכו׳ אמר שבועה שאין לכם בידי חייב אחת לא לך ולא לך וכו׳ חייב על כל או״א:
לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה כצ״ל היינו אם הקרן פחות משוה פרוטה לאו בר השבון הוא ואינו חייב קרבן שבועה: טיכום חטרי השבועות פי׳ טיכו״ס מלשון (Tekst) בלע״ז ופירושו עיקר. חטר״י על גדרות צאן התרגום חטר״י דענא. ויהיה הפירוש עיק״ר גדר״י השבועו״ת אשר מבוארים בפרקים האלה:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Midrash Lekach Tov on Torah, Vilna 1884
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001922206
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 6885b30b1547acf44def9d877aa0493b714e8f02252e9c7c43bed4cb4404ca3c