שני רבוין. פי׳ ב׳ פעמים כתיב גם לרבות ארי נו׳:
קריאה במקור
באור הרא"ם על מדרש לקח טוב · ויקרא · ויקרא
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
קרבנו לרבות כל בעלי קרבן. סי׳ שאם יש לקרבן ב׳ או נ׳ בעלים כולם צריכין לסמוך:
ולא קרב: הגר׳ כ״ה ג״כ בת״כ אולם (מנחות צ״ג.) הגי׳ קרבן עובד כוכבים. והמבארים מחקו בת״כ קרבן הגר וגרסו קרבן עובד כוכבים כי הגר סומך כישראל:
שר׳ יהודה אומר אי: היורש סומך. קאי אלמעלה ולא קרבן אביו:
וכה״א כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך וכו׳ בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום כצ״ל. והיינו בקירוב מקום במדבר אסרו לאכול בשר תאוה רק שלמים וע״ז קאי אל פתח אה״מ פרט לחולין שנשחטו בעזרה ועיין בספרי שם וכן (קדושין כ״ז:) ע״ש:
פתח אה״ם לפני פתח אה״ם. ג׳ פרשיות כתיב בשלמים קמייתא בבן בקר כתיב פתח אה״מ ובכבשים ועזים כתיב לפני פתח אה״מ:
להכשיר את כל הרוחות. עיין (זבחים כ״ה) פלוגתא בזה:
אשה, לה׳ אשה לשם אשים לה׳ למי שעשה את העולם כצ״ל. וכ״ה בת״כ:
וחטאת ואשם לשם חטא. פי׳ לשם חטאו שחטא הבעלים יחשוב הכהן העובד בזה הזבח לכפר עליו:
מפני שהוא תנאי ב״ד כצ״ל:
לא בעל כוליא אחת וכו׳. היינו החסרון בפנים נפסל גבי קדשים עיין (בכורות ל״ט):
הפקוקלות. הוא החלב שעל העצם המחבר האטמות והחלחולת עוברת בתוכו ומחוברת בנקב הרעי:
תותב קרום ונקלף. (שמות כ״ג) היא שמלתו לעורו מתרגמינן היא תותביה כשמלה הוא פרוש על הקרב. קרום ונקלף ועל אוחו תותב יש בו קרום דק הנקלף מעל החלב ואינו אדוק בו. עי׳ ת״כ:
שימול מן הכבד. קצתו להקטיר:
אפילו בעל כוליא אחת כצ״ל ועיין (בכורות ל״ט.) דפריך דזה סותר מה שאמר למעלה ומשני ע״ש:
הכשר ולא הפסול. שאם הקטיר אברים שלמים פסולים עובר בעשה:
חלבים בחלבים. משני קרבנות:
נאמר כאן אשה ריח ניחוח. ונאמר למטה אשה לה׳ ולא נאמר ריח ניחוח כצ״ל:
שהבקר נתרבה בנסכים כצ״ל. ופי׳ גבי בקר ג׳ עשרונים בלולים בשמן חצי ההין ויין לנסך חצי ההין:
והצאן נתמעט בנסכים. שני עשרונים לאיל ויין ושמן שלישית ההין. ועשרון לכבש ויין ושמן רביעית ההין:
לרבות את הפסח לאליה. שתהיה קריבה עם האמורים לגבוה:
כגון שגבו מעות לפסח. הוא דברי המחבר ואינו מת״כ. ויש עוד כיוצא בו כגון תמורת פסח ופסח שנתכפרו בעליו באחר הכל שלמים:
מה חלב בשני לאוין. חד כל חלב וכל דם לא תאכלו. וחד לאו דזרות וכל זר לא יאכל קדש:
יכול יקיים בה מצות אליה. שימול קצת ממנה ידיה ת״ל תמימה שיקח כולה:
ת״ל לעמת העצה. כנגד הכליות שהוא למטה מחוט השדרה. הכליות נקראו עצה (ברכות ס״א) הכליות יועצות:
ת״ל יסירנה. ואמר לקמן כמו זרת למעלה וזה השיעור יכנס לפנים מן העצה.
אין לך אלא מה שאמור בעני: ולא חלב דפנות. וחסר כאן ועי׳ בת״כ ותבין ג״כ דברי ר׳ ישמעאל:
היינו דאמרינן. (פסחים ס״ד:) ע״ש כה״ע ובכאן מגומגם קצת:
ואע״ג דאליה קרויה חלב וכו׳ הוא דברי המחבר:
אלא על שם עולי. היינו האליה מאכל מובחר (פסחים ג׳:) מי קספי לך מאליה:
ואי משום שנקיבה וכו׳. כל הדרשה דבריו מעורבבים וע״ן הפרי ראה פיסקא כי ירחיב ה׳ וכו׳ וכן (בכורות ס״ו) ועיקר כוונתו כי הקרא דצבי ואיל וכו׳ הטמא והטהור יחדיו יאכלנו קאי על פסולי המוקדשין שנפדו שאימוריו מותרים לזרים. ומזה יצא לו האליה שהוא בכלל האימורין שמותר באכילה. ומה שמסיים להתיר בשר באכילה לזבין ולזבות אגב גררא מייתי לה הכא. ומה שמסיים וא״ת ואפילו חלבים נמי היינו אם מדמין לצבי ואיל יהיה כל חלב חולין מותר באכילה ע״ז מסיים כבר הזהירך הכתוב כל חלב ודם וכו׳. כן נראה כוונתו כפי לשונו. אבל באמת לא הבנתי דבריו למה לא העתיק דברי הגמרא מבכורות שם וכתב דברים מעורבבים מפי עצמו וצ״ע:
לרבות הגבולין. הוא ח״ל. ובת״כ הוא בהדיא:
ולא עוד אלא וכו׳. המחבר האריך בדברי עצמו בדבר האליה שאינה קרויה חלב ומותר. זה הוא לסתור דברי הקראים שאסרו חלב האליה. ובהקדמתי כתבתי בזה הרבה כי בימי המחבר נתפשטו דעות הקראים נגד הרבה מצות התורה לאסור את המותר ולהתיר את האסור. ואז עמדו נגדם ר׳ סעדיה גאון וחכמי הדור וזה המחבר ר׳ טוביה אחד מהם שנלחם מלחמת הדת נגד הקראים:
מן המחובר יכול לפי שנתמעט מן האליה וכו׳ כצ״ל:
והקטירם כולם כאחת כצ״ל. והיינו כל האימורין של קרבן בפעם אחד ולא כאיברי העולה דתנן (תמיד פ״ז) הושיט לו הראשון הראש והרגל ע״ש:
לחייב על החלב מעילה. היינו איסור מעילה חל על איסור חלב ועיין כריתות כ״ג ע״ב:
וכה״א נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ד׳. עיין לקמן בת״כ מרבה חלב ק״ק וקדשים קלים למעילה. ועיין (כריתות כ״ג):
משום ר״י וכו׳. דמפיק האי קרא כל חלב וכו׳ להביא חלב מעשר ופסח שהם מעונין לגבי מזבח ועיין ספרי (קרח) שם. וכ״ה (פסחים סד:) דורש מקרא אד בכור שור וכו׳ קודש הם להביא את המעשר ופסח שיטענו מזבח. ולא מהאי קרא כל חלב ודם. ופלא הוא שדברי ר׳ ישמעאל לא נזכר שמה וצ״ע:
אין בו אלא אזהרה אחת. היינו לאו דדם אבל לאו דזרות גבי דם ליכא וכ״ה בת״כ:
ודם התמצית ודם אברים עומד עליהם באיסור לאו כצ״ל:
והזהיר הקב״ה על הדם בין של בהמה בין של חיה ועוף וכו׳ כצ״ל. ועל החלב ט״ס כי חלב של חיה ועוף מותר לאכלו והקרא מביא רק מאיסור דם והוא לקמן בפ׳ צו:
דאמר רבא. נדפס בטעות וכצ״ל. דאמר רבא (כריתות ד:) ה׳ לאוין האמורים בדם למה אחת לדם חולין ואחת לדם קדשים ואחת לדם כיסוי ואחת לדם האברים ואחת לדם התמצית: [מכאן ועד סוף דיני ניקור לא פירשתי] ששה חוטין יש בבהמה וצריך ליטלן. של כליות. ושל כסלים. ושל טחול. איסורן איסור חלב וקרמין שלהן כן וצריך לקלפן ולגרדן. ושל ביצים. ושל מוח. איסורן איסור דם. ואמרו חכמים כסלים שהן כחלב אל יניחם על גבי בשר וידיחם או ינקרם לפי שהבשר בולע מן החלב של כסלים והקשו חכמים על דבר (אמר) זה אם כן כסלים עצמן כשאתה מנקרן בולע בשר שבכסלים מחלב שבכסלים. וחזרו ואמרו קרום יש בין חלב לכסלים ואינו בולע. ועוד הקשו אם כן חלב גופו קרום יש לו ואין הבשר שתחתיו בולע ממנו. אמרו אותו קרום רך הוא ונמרט ובולע ואסור. טבח שנמצא אחריו חלב רב יהודה אמר כבשעורה ור׳ יוחנן אמר כבזית. ואמר רב פפא לא נחלקו בדבר זה האומר ככשעורה לעברו בלא מלקות והאומר כבזית להלקותו ולעברו. ואמר דבורא החטאת.
נפש ולא כנעני כצ״ל. וכ״ה בת״כ:
תני ר״ח משל וכו׳. (ויק״ר פ״ד):
יו״ד דברים משמשי: וכו׳. ויק״ר שם ע״ש עוד הוספות:
ואין הכנענים מביאין חטאת כו׳ כצ״ל:
ד. ואפילו מצות שנצטוו. דהיינו כנענים אם שגגו אין מביאין חטאת:
ועבדים. עבד כנעני שמל וטבל לשם עבדות:
ד. ואפילו מצות שנצטוו. דהיינו כנענים אם שגגו אין מביאין חטאת:
ועבדים. עבד כנעני שמל וטבל לשם עבדות:
ולא מצות המלך ופי׳. אע״פ שהממרה פי המלך חייב מיתה וכן זקן ממרה נגד ב״ד ג״כ חייב מיתה אעפ״כ אין על שגגתם קרבן מעילה:
מכל ולא כל מצות. מ״ם דמכל מיעוטא הוא:
לשמיעת הקול וביטוי שפתים. היינו שבועת העדות ושבועת ביטוי אין היחיד מביא חטאת קבועה רק הוא בקרבן עולה ויורד כדלקמן בפרשה ושמעה קול אלה:
מ״ע שבנדה. והזרתם את ב״י מטומאתם:
ת״ל מכל מצות ה׳. ריבה. כל רבויא הוא שיתחייב חטאת בשוגג ועיין בת״כ שמפרש למה לעיל ממעט מכל וכאן מרבה. והיינו כי נדה חייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת כמו שמסיים הכא לבסוף שיש בנדה עשה ול״ת וכ״ה בספרי:
עד שיכתוב שם קטן משם גדול. פי׳ אף שנתכוין לכתוב שם גדול כמו שמעון אעפ״כ כשכתב רק שם ג״כ חייב שהיא תיבה המתקיימת במקום אחר:
כגון תת שש וכו׳. והם ג״כ משם גדול תת מתתראו שש מששך וכן כולם ורבותא אע״פ שהם שני אותיות דומות אעפ״כ חייב:
ומפורש במס׳ שבת. בפרק כלל גדול ע״ש:
ולא כשהוא הדיוט. היינו אם חטא כשהוא הדיוט ואחר כך נעשה משוח אינו מביא פר אלא שעיר כהדיוט:
אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה כצ״ל. והיינו שיתנה הוראתו בעצמו. אבל על שגגת המעשה גרידא שלא תלה בהוראתו לא:
והקריב וכו׳ כשהוא ממונה מביא חטאו משעבר כצ״ל. וכ״ה בת״כ. ופי׳ אם משיח עבר מנשיאותו ע״י מום או זקנה. אעפ״כ אם מביא שוגג בהוראה מביא פר ובזה משונה הוא מנשיא כי נשיא שעבר דינו כהדיוט. אבל הכהן המשיח בקדושתו עומד אף לאחר שעבר עיין: (הוריות י׳):
אינו מביא חלופין פי׳ אם לא מצא פר אינו מביא תחתיו שעיר כמו הדיוט. ומלת פר דריש דיתורא הוא:
לרבות פר יוה״כ לסמיכה. שלא נאמר בפ׳ אחרי מות:
ונאמר להלן לקיחה. דכתיב (שמות כ״ד) זיקת משה חצי הדם וישם באגנות:
דם מהפר יקבלנו. לאפוקי אם נשפך הדם על הרצפה ואספו פסול:
למעט קרבנו למצוה יחידית. היינו בחטא של עבודת כוכבים נידון המשיח כמו יחיד עיין בפ׳ שלח. ונקרא עבודת כוכבים מצוה יתירה שיחדה הכתוב בפרשה בפני עצמה בפ׳ שלח. או משים שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. וכדאמרינן (סנהדרין צ״ט) כי דבר ה׳ בזה זה העובד עבודת כוכבים (המבאר רצ״ר ז״ל):
ולא מספג. פי׳ מקנח:
על כל הזאה טבילה. פי׳ בכל הזאה נצרך להטביל אצבעו בדם ואח״כ יזרוק:
את אצבעו בדם, מה אצבעו האמורה להלן (ויקרא י״ד) גבי מצורע באצבע הימנית מה להלן ימין המיומנת שבימין אף כאן אצבעו המיומנת שבימין כצ״ל. ופי׳ המיומנת שבימין אצבע הרגילה למלאכה והיינו שאצל אגודל:
מן הדם שבענין. היינו מדם האמור שהזה ממנו הזאה ראשונה למעוטי שיריים:
ולא שבע טיפין. היינו בהזאה אחת:
מכוון כנגד בית הבדים כצ״ל:
על קרנות. בת״כ הגי׳ על קרן קרנות ולמטה הוא אומר על קרן קרנות. פי׳ דהוי ליה למכתב על קרן וכתיב קרנות מיעט קרנות שתים הרי ארבע. ולטה הוא בפר העדה כדמסייס:
והיינו דאמרינן. (סנהדרין ד׳:) ע״ש והוא לימד אחר לא מקרן קרנות ובכאן קיצר ולא סיים הך דסנהדרין:
ואין הכהן לפני ה׳ כצ״ל. כי הכהן עומד חוץ למזבח לא ככה״ג ביום הכפורים:
ל. לרבות כל הקרנות וכו׳. פי׳ שיזה על הד׳ קרנות ועיין בת״כ. וזה דברי ר׳ יהודה ולא דריש מן קרן קרנות:
ל. לרבות כל הקרנות וכו׳. פי׳ שיזה על הד׳ קרנות ועיין בת״כ. וזה דברי ר׳ יהודה ולא דריש מן קרן קרנות:
זה יסוד מערבי. שהיסוד שבאותו רוח כנגד פתחו של היכל הוא:
לרבות פר יוה״כ לשתי הכליות ויותרת הככד כצ״ל וכ״ה בת״כ:
ירים ממנו מן המחובר כצ״ל וכ״ה כת״כ ופי׳ שיהיה כל הפר מחובר יחד כשעת הרמה עיין (מנחות ע״ז:) שלא ינתח הבשר קודם שיטול האמורין:
כולו כשהוא שלם. כשיוציא הפר מחוץ למחנה יהיה שלם ולא ינתחנו מקודם:
מה ראשו וכו׳. האמורים להלן גבי עולה דכתיב את הראש וכו׳ וקרבו וכרעיו ירחץ במים והקטיר והוא ע״י ניתוח:
ת״ל וקרבו ופרשו וכו׳. עיין (זבחים נ׳.) אר״ם כשם שפרשו בקרבו כך בשרו בעורו והכוונה כשם שלא יקח הפרש מן הקרביים כך העור יהיה דבוק לבשרו:
שהרי כתיב ושרף אותו. לקמן בפך של צבור:
ששם היו נותנים. פי׳ שייחד מקום לדשן שיהיה תמיד כמקום אחד:
ולא הפסול. שאם אירע להם פסול קודם זריקה נשרפין בבית הדשן שבהר הבית ועי׳ (זבחים ק״ד:) תני לוי שלשה בית דשנים היו שם וכו׳ ע״ש:
אע״פ שאין שם דשן. דל״ת אל שפך הדשן דשן ממש קמ״ל הואיל ויחדו לשם דשן ג״כ כשר:
באש ולא בסיד. אע״פ שהוא תולדות אש אעפ״כ לא נקראים אש:
אלא שפר משיח קודם. לכן פרשתו מוקדמת. וכן אומר לקמן פר משיח ופר העדה פר משיח קודם:
סנהררי גדולה. והיינו של ע״א ועיין בת״כ בארוכה:
על שגגת המעשה. היינו שלא תלוי בהוראת ב״ד. אלא שנתחלף לכ״ד ולרוב הקהל שומן בחלב ואכלו:
ת״ל ונעלם דבר וכו׳ היינו שב״ד גרמו לדבר שטעו בהוראה והלשון שלא ידעו איסורו של דבר הוא פירוש על שגגת המעשה. עי׳ ת״כ:
מצוה כולה. כגון אין נדה בתורה אין שכת בתורה עיין (הוריות ד׳:) וזה מן ונעלם דבר דוקא, וזה זיל קרי בי רב הוא:
הוראה תלוי׳ בב״ד ומעשה תלוי בקהל כצ״ל. וכ״ה בת״כ והיינו אם עשו ב״ד בעצמם ע״י הוראתם דינם כיחידים:
מצות האמורים במשיח וכו׳. בת״כ ליתא דרשא זו ועי׳ (יבמות ט׳.) לימד זה מן לאשמת העם ע״ש:
כשם שנפרעין מן היחיד. דורש ואשם הוא לשון יחיד:
ולא שיודעו החטאים. פי׳ אם ב״ד הורו על חלב או דם שהוא מותר ועשו קהל על פיהם רק לא ידעו על מה הורו ב״ד אם על חלב אם על דם. ובהוריות ה׳ פליגי אמוראי בזה:
בני שבטים כו׳. כי כל שבט מביא בפני עצמו. וה״ה אם חטא שבט אחד מביא פר אחד ובהוריות פלוגתא בזה:
כגון שהורו על הלב הדקין. היא לשון המחבר:
וסמכו שנים זקני שנים וכו׳ כצ״ל:
יד כל יחיד ויחיד. אבל כ״א סומך בשתי ידיו:
ואין שעירי עזים. היינו הבאים על חטא, עבודת כוכבים:
לרבות פר יו״ב. היינו בא״ת וד״ם וטבילה עיין (זבחים מ׳:) ותבין:
באשר ללמדך וכו׳. דורש אשר לשון אשרי:
ודומה לו, אשר יש צדיקים וכו׳. שם דורש ג״כ אשרי לצדיקים שמגיעים להם טובה בעוה״ז:
ונאמר להלן ה׳ אלהיו וכו׳. גבי מלך:
ולא נשיא שבט. שדינו כהדיוט ומביא כשבה או שעירה:
כשיחטא כשהוא נשיא. דורש הלשון נשיא יחטא שחטא כשהוא נשיא:
הלב שעל הדקין וכו׳. בהעלם אחת חייב שתים. פי׳ אפילו אכלו בהעלם א׳ באין ידיעות מחלקין אעפ״כ חייב שתים ועיין (כריתות ד׳) פריך למה חייב שתים הרי הכל לאו א׳ הוא ומסיק לבסוף כשאכלן בשני תמחויין ע״ש:
הן מצות האמורות כאן. היינו הכל בחטא שחייבין על זדונו כרת:
פרט לשמיעת הקול כו׳. דכל הני מביא עליהם קרבן עולה ויורד אין הנשיא מביא עליהם שעיר ועיין (הוריות ח׳ ע״ב) כי המלך והנשיא אינם בקרבן עולה ויורד כי אינם באים לידי עניות:
על שגגת המעשה. שסבור שהוא שומן ואכלו. ובזה חלוק הוא מכהן המשיח שהמשיח פטור משגגת המעשה:
מלמד שהוא מביא אשם תלוי וכו׳. פי׳ בלא הודע דינו כיחיד. אע״ג דבהודע יצא מכלל יחיד ומביא שעיר:
לא שיאמרו לו אחרים. והיינו שהוא מכחישן:
אפילו אמרה לו שפחתו. עיין בת״כ דרשא זו. ובכאן נצרך לדחוק הכוונה שהוא מכחישה:
כגון אשתו נדה ואחותו וכו׳. פי׳ אף שבשניהם חייב חטאת אך מחמת שלא ידוע לו החטיא עם מי חטא אינו מביא שעיר. ועיין בת״כ שזה דברי ר׳ יהושע ור״א מחייב חטאת:
ואינו יוצא בקרבן אביו. היינו אם אביו הפריש חטאת על חטאו ומת. ובנו ג״כ חטא באותו חטא אינו מביא קרבן אביו. וקשה הלא הוא חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלי. וצ״ע. וכן העיר הרצ״ר:
עזים ולא חלופין. פי׳ דה״א שיכול להביא ג״כ פר כמו המשיח ורק להקל עליו בא הכתוב:
לרבות שעיר נחשון לסמיכה. שגם הוא היה חטאת
ולמטה הוא אומר. בפ׳ שניה בכשבה דיחיד:
מכאן היה רש״א. מכאן לאו דוקא דמיתות ליכא למשמע מהכא ועי׳ ת״כ:
קבעו חובה. בצפון דוקא:
מכאן סמכו חכמים. (סוטה ל״ב) ע״ש:
שיקבל בימין. כי כל מקום שנאמר אצבע אינו אלא ימין וגמר ממצורע:
זה יסוד דרומי. עיין בת״כ בארוכה:
תותב קרום ונקלף. פירשתי למעלה:
כפרה לשמו. לשם בעלים:
שלא יכפר לשנים כאחת. שלא יערב דם חטאת בדם חטאת אחרת:
הרי אלו מיעוטין. עי׳ (שבת צ״ג.) תלתא מיעוטי כתיבי ושם דריש לכולהו:
והלך ועשה על פיהן. היינו היחיד עשה עפ״י ב״ד פטור לפי שתלה בב״ד ועיין בת״כ בארוכה:
במלגז. כמו מזלג ולוזנים הוא מאסף השבלים:
הזכורים למעלה במשיח. שחייבין על זדונו כרת. וכמו שמסיים לבסוף:
השב מידיעתו וכו׳. למעוטי׳ ישראל מומר לעבודת כוכבים שאינו שב מידיעתו:
אשר לא תעשינה ואשם מלמד שהוא מביא אשם תלוי כצ״ל וכ״ה בת״כ. ועיין במבארי הת״כ:
מה חטאת עז בת שנתה. כדכתיב (במדבר ט״ו) והקריבה עז בת שנתה לחטאת ועיין ת״כ שיליף ג״כ ממצורע:
לרבות חטאת עבודת כוכבים לסמיכה. כי שם במדבר לא נאמר סמיכה:
ושחט את החטאת במקום העולה וכו׳. אלא בצפון כמו עולה:
מכאן אמרו וכו׳. דורש סיפא דקרא דלמעלה. במקום העולה ולקח הכהן וכו׳ היינו שיקח. במקום העולה שנשחטה בצפון. ועי׳ ת״כ:
שאם קיבל וכו׳. בד׳ כוסות וכו׳. פי׳ שנתן מכל כוס מתנה אחת אזי מותר הדמים דין שיריים יש להם ונשפכין ע״ג היסוד:
שתהא כפרה לשמו. בת״כ מוסיף שלא יכפר לשנים כאחת ושיהא הכהן מכפר ע״י עצמו כצ״ל בת״כ. והכוונה הכהן הזורק יהיה מכוון הכפרה לשם הבעלים ולא יעשה כוונה זו ע״י כהן אחר:
ת״ל אם כבש יביא קרבנו לחטאת כצ״ל. וכ״ה בת״כ ולעיל כתיב והביא קרבנו שעירת עזים כאן הקדים עז לכבש:
אבל אמרו חכמים וכו׳. בכאן חסר וכנ״ל וכ״ה בת״כ האב קודם לאם בכ״מ יכול מפני שכבוד האב עודף על כבוד האם ת״ל (ויקרא י״ט) איש אמו ואביו תיראו מלמד ששניהם שקולין אבל אמרו חכמים האב קודם וכו׳ כצ״ל:
לרבות חטאת נזיר. דה״ל למיכתב וסמך ידו על ראשה וחטאת יתירא היא:
והיינו דאמרי ב ״ה. (סנהדרין ד׳: זבחים ל ״ח) ועיין בת״כ נאמרו דמים למעלה כצ״ל:
דיו במחנה אחת כצ״ל. ועיין כל הדרשא בת״כ ובסנהדרין ובזבחים כי הלשון דהכא אינו מדוייק:
הסמיך חטאת יחיד לאשם יחיד כצ״ל. כי בפרשה שלמעלה חטאת יחיד ובכאן אשם יחיד:
אין לי אלא באלה שיש עמו שבועה. כמו בסוטה:
ושמעה קול אלה. מקול משמע אפילו כאלה שאין עמו שבועה. ועיין (שבועות ל״ו:) לומד (מיחזקאל י״ז) ויבא אותו באלה ע״ש:
עד שישמע מפי התובע כצ״ל. דעיקר קרא כתיב במושבע מפי אחרים:
ולא מפי עבדו. היינו ששלח התובע עבדו להעדים ונשבעו (ועיין בשבועות ל״ה.):
שקדמה עדות לשבועה. דורש ושמעה קול אלה והוא עד בשעה שנשבע כבר ידע העדות:
נאמר כאן אוין. היינו או ראה או ידע:
ונאמר להלן אוין כצ״ל היינו גבי פקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק:
מה אוי האמורים בפקדון וכו׳. אינו אלא בתביעת ממון כדכתיב בהדיא או בגזל או עשק אף אוין האמורים כאן גבי שבועה בתביעת ממון כצ״ל וכ״ה בת״כ ובכאן הלשון מעורבב:
ריה״ג אומר וכו׳. הוא אוין לא דריש ודריש מקרא אחרינא.
ואיזו זו זו תביעת ממון. ולא בעדי נפשות שאם הודה שהרג את הנפש לפני עדים הוא פטור עד שיראו בעיניהם ולא שייך ע״ז שבועה. וכן בעדי קנס אם הודה לפני עדים פטור. ע״ז קאי הקרא והוא עד או ראה או ידע. דוקא בתביעת ממון:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Midrash Lekach Tov on Torah, Vilna 1884
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001922206
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 6885b30b1547acf44def9d877aa0493b714e8f02252e9c7c43bed4cb4404ca3c