תנחומא בובר · בהעלותך · סימן 23

אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. וכי לא היה להם זקנים לשעבר, והלא כבר נאמר במצרים, לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג טז), אלא מפני מה אמר הקב"ה אספה לי וגו', ללמדך כי בשעה שאמר פרעה הבה נתחכמה (שם א י), קיבץ פרעה את כל ישראל, אמר להם בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה, היינו דכתיב ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך (שם שם יג), בתחלה בפה רך, פרעה נטל סל ומגריפה, וכל מי שהיה [רואה פרעה] נוטל סל ומגריפה ועושה בלבנים, היו עושה, מיד הלכו ישראל בזריזות, ועשו אומנות עמו כל היום לפי כחן, לפי שהיו בעלי כח וגבורים, כיון שהחשיך העמיד עליהם נוגשים, אמר להם חישבו את הלבנים, מיד עמדו ומנו אותן, אמר להם כזה אתם מעמידין לי בכל יום ויום, מינה את הנוגשים של מצרים על השוטרים של ישראל, והשוטרים נתמנו על יתר העם, וכשאמר להם לא תוסיפון לתת תבן לעם, היו הנוגשים באים ומונים הלבנים, נמצאו חסירות, היו הנוגשים מכים את השוטרים, שנאמר ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם וגו' (שם ה יד), שהיו השוטרים מוכים על יתר העם, ולא היו מוסרים אותם ביד הנוגשים, והיו אומרים מוטב לנו ללקות, ואל יכשלו יתר העם, לפיכך כשאמר הקב"ה למשה אספה לי וגו', אמר משה רבש"ע איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי, אמר לו אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו (במדבר יא טז), אותם השוטרים שמסרו עצמן ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבנים, הם יבואו ויטלו בגדולה הזו, לפיכך אמר אשר ידעת כי הם [זקני העם ושוטריו] מיכאן אתה למד שכל מי שמוסר עצמו על ישראל, זוכה לכבוד ולגדולה, לכך כתיב אשר ידעת [כי הם זקני העם ושוטריו, מי הם אותם שכתוב בהם] ויוכו שוטרי בני ישראל.