תנחומא בובר · בהעלותך · סימן 24

אספה לי וגו'. והיכן היו אותן הראשונים, זש"ה ירוע כבירים לא חקר [ויעמד אחרים תחתם] (איוב לד כד), כשהיו הנשיאים במצרים היו להם שבעים זקנים, שנאמר לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג טז), ועמהם יצאו ממצרים, וכשעלה משה לקבל את התורה, היו עמו, שנאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל (שם כד ט), ואל הזקנים אמר שבו (לכן) [לנו] בזה וגו' (שם שם יד), כיון שעלה משה התנה עם ישראל שירד לסוף ארבעים יום, כיון ששהה לירד, כמה שנאמר וירא העם כי בושש משה (שם לב א), ואין בושש אלא שיהוי, שנאמר מדוע בושש רכבו לבא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו (שופטים ה כח), נתכנסו כל ישראל אצל הזקנים, אמרו להם משה התנה עמנו שירד לארבעים יום, והרי ארבעים יום ולא ירד, ועוד שש שעות יותר, ואין אנו יודעים מה היה לו, אלא קום עשה לנו אלהים (שמות לב א), כיון ששמעו כך, אמרו להם מה אתם מכעיסים למי שעשה לכם את כל הנסים והנפלאות, עמדו עליהם והרגום, ולפי שעמד עליהם חור בדברים קשים, עמדו עליו והרגוהו, [מנין שהרגו לזקנים וחור], שכך אמר ירמיהו, גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה (ירמיה ב לד), [מהו על כל אלה], בשביל אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד), אחר זמן כשסלח להם הקב"ה אמר למשה אספה לי שבעים איש, תחת אותן שנהרגו על קדושת שמי, הוא שכתיב ירוע כבירים לא חקר [ויעמד אחרים תחתם] (איוב לד כד).