תנחומא בובר · קדושים · סימן 2

ד"א קדושים תהיו. א"ל הקב"ה לישראל, עד שלא בראתי את עולמי היו מלאכי השרת מקלסין אותי בכם, ומקדשין אותי בכם, ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם (דה"א טז לו), כיון שנברא אדם הראשון, אמרו המלאכים רבונו של עולם זה הוא שאנו מקלסין אותך בשמו, אמר להם [לאו] גנב הוא זה, שנאמר ותאכל מן העץ אשר צויתיך וגו' (בראשית ג יז), בא נח אמרו לו זה הוא, אמר להם [לאו] זה שיכור הוא, שנאמר וישת מן היין וישכר וגו' (שם ט כא), בא אברהם אמרו לו זה הוא, אמר להם זה גר הוא, בא יצחק אמרו לו זה הוא, אמר להם זה אוהב את שונאי, שנאמר ויאהב יצחק את עשו (שם כה כח), כיון שבא יעקב אמרו לו זה הוא, אמר להן הן, וכן הוא אומר לא יקרא שמך עוד יעקב וגו' (שם לה י) ונקראו כל ישראל בשמו, באותה שעה קידש הקדוש ברוך הוא אותן על שמו, שנאמר ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג), א"ל הקב"ה הואיל ולשמי נתקדשתם, עד שלא בראתי את עולמי היו קדושים כשם שאני קדוש, שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם. למה הדבר דומה למלך שקידש אשה אמר לה הואיל ונתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה, כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך, למה שאת אשתי, כך אמר הקב"ה למשה לך קדש את ישראל, שנאמר לך אל העם וקדשתם היום ומחר (שמות יט י), קידשם [בא] הקב"ה ואמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות יט י), למה כי קדוש אני, ואף אתם תהיו קדושים כשם שקידשתם אותי, שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו וגו', אמר להם הקב"ה אם זכיתם תקראו עדת קדושים, לא זכיתם, תקראו עדה רעה, עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' (במדבר יד כו).