תנחומא בובר · ויצא · סימן 17

[ד"א ויזכר אלהים את רחל]. זש"ה פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי (תהלים נהי ט), מי אמר הפסוק הזה, דוד אמרו בשעה שחלק אבשלום בנו עליו ואמר לו אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון (ש"ב טו ז), ואמר לו אביו לך בשלום ויקם וילך חברונה (שם שם ט), אמר לו אבשלום מבקש אני ממך דבר אחד שתתן לי שני זקנים שילכו עמי שאהיה עושה על פיהם כל דבר שאני עושה, כתב לו [אגרת] שילכו עמו שני זקנים מכל עיר שירצה, נטל את האגרת והיה הולך בכל עיר ועיר, ורואה שני זקנים ובחורים שבעיר היה מראה להם [את האגרת], ואומר להם ראו מה כתב לי אבי, אלא בשביל שאני מחבב אתכם הרבה, אני מבקש אתכם, כך היה עושה בכל עיר ועיר, עד שנטל מאתים זקנים, שנאמר ואת אבשלום הלכו מאתים איש (שם שם יא), מהו מאתים איש, ר' הונא בשם ר' חייא בר אבא אמר מאתים ראשי סנהדרין לקה עמו, כמה דאת אמר אספה לי שבעים איש (במדבר יא טז), קרואים והולכים לתומם ולא ידעו כל דבר (ש"ב טו יא), שלא היו יודעים היכן היו הולכים, עשה להם אבשלום סעודה, והיו יושבים שני זקנים, ואחד מאותם שחלקו עמו באמצע, והיה אותו שרביץ בין שניהם אומר, מה נאה אבשלום למלך, נניח את דוד ונלך לנו עמו, מה היו עושין, אע"פ שהיו עמו, לא היו מתפללין אלא על דוד, ומה היו מתפללים, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שנפול ביד דוד ולא יפול דוד בידינו, לכך נאמר כי ברבים היו עמדי (תהלים נהי ט).

ד"א פדה בשלום נפשי, מדבר ברחל, אמרה רחל פדה בשלום נפשי בזכות מה נתן לי הקב"ה בנים, כי ברבים היו עמדי, על ידי שהיו יעקב ולאה מתפללים עלי, לכך נאמר ויזכר אלהים את רחל.