תנחומא בובר · ויקרא · סימן 12

לעתיד לבא הקב"ה מביא את הנפש ואומר לה למה עברת על המצות, והיא אומרת הגוף עבר על המצות, מיום שיצאתי ממנו שמא חטאתי, חוזר ואומר לגוף מפני מה עברת על המצות, אומר לו הנפש חטאה, משיצא הנפש ממני שמא חטאתי, מה הקב"ה עושה מביא שניהם ודנם כאחד, למה הדבר דומה, למלך שהיה לו פרדס והיה בתוכו ענבים ותאנים ורמונים בכורות, אמר המלך אם אני מושיב שם רואה ומהלך הוא אוכל לעצמו את הבכורות, הושיב שם שני שומרים, אחד חיגר, ואחד סומא, היו יושבים ומשמרים את הפרדס, הריחו הבכורות, אמר חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס, בא והרכיבני ונביאם ונאכלם, רכב חיגר על גבי סומא והביאן ואכלום, לימים בא המלך בקש הבכורות ולא מצא, אמר לסומא אתה אכלת אותם, אמר לו כלום יש לי עינים, אמר לחיגר אתה אכלת אותם, אמר כלום יש לי רגלים, הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקב"ה מביא נשמה וזורקה בגוף, שנאמר יקרא אל השמים מעל (תהלים נ ד), זו נשמה, ואל הארץ לדין עמו (שם) זה הגוף, וצפה דוד היאך הקב"ה דן את בריותיו, התחיל לבקש רחמים על נפשו, אמר רבון העולם כשאתה דן את בריותיך אל תדינני כיוצא בהם, [ואל תבא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי] (שם קמג ב), אלא צדק עשה עמי, שנאמר אני בצדק אחזה פניך (שם יז טו), אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי שיצר הרע שולט בהם הייתם חוטאים, אבל לעולם הבא אני עוקרו מכם, שנאמר והסרותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר וגו' (יחזקאל לו כו).