תנחומא בובר · ויקרא · סימן 11

נפש כי תחטא בשגגה. הנפש החוטאת, אמר הכתוב מקום המשפט שמה הרשע (קהלת ג טז), מקום הנפש שניתנה מן הצדק ממקום שאין שם לא עון לא חטא, היא חוטאה הכתוב מתמיה נפש כי תחטא בשגגה. מקום הצדק שמה הרשע, למה הדבר דומה לשני בני אדם שחטאו על המלך, אחד קרתני, ואחד בן פלטין, ראה ששניהם חטאו חטא אחד, פונה לקרתני, ונתן לבן פלטין איפופסין, אמרו לו בני פלטין שלו, שניהם חטאו חטא אחד, לקרתני פנית, לבן פלטין נתת אפופסין, אמר להם לקרתני פניתי שאינו יודע נימוסי מלכות, אבל בן פלטין בכל יום הוא עמי, ויודע נימוסי מלכות מה הן, והחוטא אצלי [איזה דין] יצא עליו, אף כך הגוף קרתני, וייצר ה' אלהים את האדם [עפר מן האדמה] (בראשית ב ז) והנפש בן פלטין מלמעלה, ויפח באפיו נשמת חיים (שם), ושניהם חוטאים, למה שאי אפשר לגוף להיות בלא נפש, שאם אין נפש אין גוף, ואם אין גוף אין נפש, וחוטאים שניהם, הנפש החוטאת היא מות (יחזקאל יח כ), לכך הכתוב מתמיה נפש כי תחטא בשגגה, מהו בשגגה מכל מצות ה', ללמדך שכל החוטא בשגגה [כאילו] עובר על מצות ה', וכן הוא אומר וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וגו' (במדבר טו כב), [וכן אמר דוד שגיאות מי יבין מנסתרות נקני] גם מזדים חשוך עבדך וגו' ונקיתי מפשע רב (תהלים יט יג יד), מחטא הגדול שעשיתי, ואם תעשה כן יהיו לרצון אמרי פי (שם שם טו), מכאן אתה למד שכל החוטא אפילו בשגגה נקרא חוטא, שנו רבותינו שגגת תלמוד עולה זדון, לפיכך כתיב נפש כי תחטא, לפי שהוא מלמעלה, ולא כתיב אדם.