תנחומא בובר · בלק · סימן 27

ותקראן לעם לזבחי אלהיהן (במדבר כה ב). שהלכו בעצת בלעם, שנאמר הן הנה היו לבני ישראל וגו' (שם לא טז), עשו להם קלעים, והושיבו בהן זונות, ובידיהן כל כלי חמדה, והיתה זקינה מסרסרת לילדה, שהית הזקינה בפנים מן החנות, בשעה שישראל עוברין לטייל בשוק, זקינה אומרת לו בודאי מבקש אתה כלי פשתן שבאו מבית שאן, והיתה מראה לו, זקינה אומרת לו ביותר, וילדה בפחות, מיכאן ואילך ילדה אומרת לו אתה כבן בית שב, וצרצור יין עמוני מונח אצלה, שעדיין לא נאסר יין של עובדי כוכבים, וילדה יוצאת מבוסמת ומקושטת ומפתה אותו, ואומרת לו למה אנו אוהבים אתכם, ואתם שונאים אותנו, טול לך כלי זה חנם, כולנו בני איש אחד, בני תרח אבי אברהם, ואין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבישולינו, הרי לך עגלים ותרנגולים ושחטנו כמצותכם ואכלו, מיד משקתו היין, ובער בו השטן, והיה נשטה אחריה.

ויש אומרים בלעם צוה אותם שלא להשקותם יין, שלא יסונו כשתויי יין אלא כמזידין, כיון שהיה תובעה, היתה אומרת איני שומעת לך, עד שתשחוט לפעור, והוא נשטה אחריה, ושוחט תרנגול לפעור ואוכל עמה, ונצמדים זה לזו, לכך כתיב ותראן לעם [וגו']. ויצמד ישראל לבעל פעור, כצמידים הללו, ר' לוי אמר זו היתה קשה מן העגל, [דאילו בעגל כתיב ויתפרקו כל העם (שמות לב ג), וכאן ויצמד ישראל, כצמידים, בעגל נפל כשלשת אלפים, וכאן ארבע ועשרים אלף].