תנחומא בובר · בלק · סימן 26

וישב ישראל בשטים ויחל העם וגו' (במדבר כה א). יש מעיינות שמגדלים גבורים, ויש שמגדלים חלשים, ויש נאים, ויש מכוערים, [ויש צנועים], ויש שטופים בזימה, ומעיין שטים של זנות היה, והוא היה משקה סדום. אתה מוצא שאמ איה האנשים וגו' (בראשית יט ה), ולפי שנתקלקל אותו מעיין, עתיד הקב"ה ליבשו, שנאמר ומעין מבית ה' יצא והשקה [את] נחל השטים (יואל ד יח), מימות אברהם לא נפרצו בעריות, עד שבאו לשטים ושתו מימיו, וכיון ששתו מימיו, נפרצו בזנות, שנאמר ויחל העם לזנות וגו'.

ויחל העם. כל מקום שנאמר העם לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר ישראל לשון שבח הוא, ויהי העם כמתאוננים רע (בעיני) [באזני] ה' (במדבר יא א), וידבר העם באלהים ובמשה (שם כא ה), עד אנה ינאצוני העם הזה וגו' (שם יד יא), (וירא) [וישמע] משה את העם בוכה למשפחותיו (שם יא י), ויבכו העם בלילה ההוא (שם יד א), ויקהל העם על אהרן (שמות לב א).

ויחל העם וגו'. זרוק מטה לאויר לעיקרו נופל, מי שפתח בזנות תחלה השלים לבסוף. (את) אמותיהם התחילו בזנות, ותבא הבכירה ותשכב את אביה וגו', ותאמר הבכירה אל הצעירה וגו' (בראשית יט לג לד), לימדה אותה בזנות, ולפיכך חס הקב"ה על הצעירה ולא פירסמה, אלא ותשכב עמו (שם שם לה), ובגדולה כתיב ותשכב את אביה (שם שם לג), אותה שפתחה בזנות תחלה, השלימו בנותיה תחלה לזנות, ויחל העם לזנות אל בנות מואב.