תנחומא בובר · תולדות · סימן 9

ד"א ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני. ושלמה צווה כסף סגים מצופה על חרס שפתים דולקים ולב רע (משלי כו כג), למה עשו היה דומה למולייר שמבחוץ הוא של זהב, ומרגליות קבועות בו, אלא מבפנים הוא של חרס [כך היה עשו אומר לאביו הנני, ובלבו היה אומר מתי ימות], שנאמר ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי (בראשית כז מא), הרי כסף סגים מצופה על חרס וגו' ופן אתה מוצא שזרעו של [עשו] המן אומר בלבו, ויאמר המן בלבו (אסתר ו ו), אמר נבל בלבו (תהלים יד א), ואתה אמרת בלבבך שמים אעלה וגו' (ישעיה יד יג), והיה ביום ההוא יעלו דברים על לבבך וגו' (יחזקאל לח י), אמר בלבו שכח אל (תהלים י יא), ועתה שמעי (נא את) [זאת] עדינה היושבת לבטח האומרת בלבבה [אני ואפסי עוד] (ישעיה מז ח) הוי כי שבע תועבות בלבו, ושלמה צווח כסף סגים וגו'.