תנחומא בובר · קדושים · סימן 12

כי תבאו אל הארץ. זש"ה ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה (ירמיה ג יט), משל למלך שהיו לו פלגשים, והיו לו בנים הרבה, והיה לו בן אחד ממטרונא אחת, והיה מחבבו יותר מדאי, נתן המלך לכל בני הפלגשים שדות וכרמים, ואחר כך נתן לבנו פרדס אחד שממנו היה כל (קלאדין) [קלארין] שלו עולה, שלח הבן ואמר לאביו, לבני הפלגשים נתת שדות וכרמים, ולי נתת פרדס אחד, א"ל המלך חייך כל (קלאדין) [קלארין] שלי מן הפרדס הזה היה לי, ולפי שאני מחבבך יותר מאחיך נתתי אותו לך, כך הקב"ה ברא אומות העולם, כמה שנאמר ששים המה מלכות (שה"ש ו ח), אלו האומות, אחת היא יונתי (שם שם ט), זו כנסת ישראל, וחילק הקב"ה לאומות העולם [שדות וכרמים], שנאמר בהנחל עליון גוים (דברים לב ח), ונתן להם לישראל ארץ ישראל, (קלאדין) [קלארין] של הקב"ה, הקרבנות ממנה, לחם הפנים ממנה, הביכורים ממנה, עומר ממנה, כל הטובות שבעולם [ממנה], וכל כך למה, כדי להפריש בין בנה של מטרונא לבני הפלגשים, שנאמר ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים וגו', אהבה גדולה היתה בין הקב"ה לישראל, והיאך הכניסו את השנאה, אמר הקב"ה איך אשיתך, ואין הלשון הזה אלא לשון שנאה, שנאמר ואיבה אשית (בראשית ג טו).

ד"א איך אשיתך בבנים. אמר להם הקב"ה אני הייתי מלמד עליכם סניגוריא היאך עשיתם אותי לקטרג עליכם, איך אשיתך בבנים, ואינו אלא לשון קטיגור, שנאמר אם כופר יושת עליו וגו' (שמות כא ל).