מהרז"ו הקצר על בראשית רבה · פרק 1 · פסקה 13

מנין שלא יאמר. פירושו ג"כ ד"א בראשית ברא אלהים ולא אמר אלהים ברא בראשית שלא להתחיל בשם ה' בתחלת הדיבור ללמדנו שלא נבא לידי הזכרת שם שמים לבטלה חלילה. שמא יתחרט או שמא ימות אחר שאמר ה' קודם שגמר הדיבור. ומאמר זה בת"כ סדר ויקרא פר' ב'. ספרי האזינו פסוק כי שם ה' אקרא:

שם שמים להקריב. בת"כ שם הגירסא שלא להזכיר ש"ש אלא על הקרבן וכן הגירסא ברש"י על המדרש. ובספרי שם הגי' לא יחול שמי עליהם עד שיקדישו. פירושו שיזכיר תחלה שם קרבן והרי הק"ו נדרש מעצמו. והוא ק"ו סתום. שמכל דברי תורה נלמד למעשה איך ננהג אנחנו:

בשעה שהבנין עולה בידו. פי' שאם רוצה לבנות בנין גבוה צריך שיהיו יסודות הבנין במקום קשה ויבש וחלקי הבנין חזקים ובריאים. ולחבר חלק לחלק שיהיה כמו מקשה אחת. אז יוכל להגביה הבנין הרבה. אך זה לא יוכל לידע בתחלת מחשבתו על הבנין אלא אם יזדמנו לו חלקי הבנין והמקום על צד היותר טוב. אז יוכל להגביה הבנין כרצונו. ואם לא יעלה בידו יקצר ולא יגביהנו. אבל הקב"ה ביכולתו המוחלט כאשר שיער במחשבתו הקדומה כביכול כן החל וכן גמרו:

הארץ חדשה אין כתיב כאן. כאן חסר ובילקוט כאן הגירסא כי כאשר שמים חדשים אין כתיב כאן. אלא השמים החדשים. וארץ חדשה אין כתיב כאן אלא הארץ החדשה ומסיים בילקוט ישעיה פסוק זה הה"ד בראשית ברא אלהים את השמים שמים שעלו במחשבה ואת הארץ שעלתה במחשבה וכמ"ש בדברי רבנן. כי אע"פ שכתוב בישעיה ס"ה כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה משמע שעתיד לברא ולא ברא. אנו למדים ע"פ מדה י"ז שכתוב שם בישעיה ס"ו השמים החדשים והארץ החדשה אותם שכבר נבראו ומרומזים בתורה כאן במה שכתב את השמים ואת הארץ וכנ"ל: