חפץ חיים על ספרא · ויקרא דבורא דחובה · פרק ז · פסקה 3

(ג) א"ר מאיר וכו'. ר' מאיר פליג אהא דקממעט תנא קמא לעיל אפילו אמרו לו שנים והוא מכחישן, והוא סבירא ליה דחייב מקל וחומר:

לידי מיתה חמורה. כגון שהעידו בו שהרג הנפש:

האיך אומרים לו עמוד והתודה. ויתכפר עונך לטוב לך:

והוא אומר לא חטאתי. ואינו רוצה להתכפר. וכיון דמלתיה דנפשיה הוא - הוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש. דמה לנו בכך מאחר דלכפרה דידיה קאתי. אם אינו רוצה להתכפר - אל יתכפר:

א"ר שמעון. תשובה לדברי ר' מאיר דיליף מקל וחומר דשנים מחייבין אותו קרבן ואתי ר' שמעון למימר דשאני קרבן אם אמר "מזיד אני" פטור, כלומר ואיכא מיגו דמצי לתרוצי דיבוריה ולמימר מה שאמרתי "לא אכלתי" - לא אכלתי שוגג אלא מזיד, ועדים לא ידעי לאכחושי בהא ומהימן בהך טענה למיפטר נפשיה מקרבן. דמזיד לאו בר אתויי קרבן הוא:

ואיכא בינייהו בין ר' יהודה לר' שמעון היכא דליכא לתרוצי לדיבוריה כגון אמרו לו שנים נטמאת ונכנסת למקדש והוא אומר לא נטמאתי. דלטעמיה דר' יהודה לא שנא טומאה חדשה לא שנא טומאה ישינה - פטור; דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. ולטעמיה דר' שמעון דלא מיפטר אלא משום מיגו - ליכא למיפטר אלא בטומאה ישנה שאמרו לו "מאתמול נטמאת והיום נכנסת" דמצי לתרוצי דיבוריה מאי "לא נטמאתי"? לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי. אבל בטומאה חדשה דליכא בזה מגו. ד-"טבלתי" ליכא למימר דהא אמרו לו בשעת טומאה נכנסת ואי נמי טבלת לא העריך שמשך וטבול יום הנכנס במקדש שוגג חייב חטאת: