ילקוט שמעוני על התורה · Remez 741

וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַשָּׁלֶג. מְלַמֵּד שֶׁנִּצְטָרְעָה בְּעַזָּה, וּלְלַמֶּדְךָ שֶׁנְּקִיַּת בָּשָׂר הָיְתָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ" וְגוֹ' לְלַמֶּדְךָ שֶׁנְּקִי בָשָׂר הָיָה.

וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם. שֶׁנִּפְנָה מִצָּרַעְתּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר עָתִיד לִתֵּן אֶת הַדִּין כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר נִתְּנַגַּע אַהֲרֹן, אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּסָּה עָלָיו וְאַתָּה מְגַלֶּה עָלָיו. וְעָתִיד לִתֵּן אֶת הַדִּין כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר צְלָפְחָד מְקוֹשֵׁשׁ הָיָה, אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּסָּה וְאַתָּה מְגַלֶּה עָלָיו. וְעָתִיד לִתֵּן אֵת הַדִּין כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל נִתְנַדָּה. וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם. מַגִּיד שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָיָה רוֹאֶה אוֹתָהּ הָיְתָה פּוֹרַחַת בָּהּ. לְפִי שֶׁנִסְתַּכֵּל אַהֲרֹן בִּנְגָעָיו וְהָלַךְ לוֹ אָמַר אַהֲרֹן אֲנִי עַכְשָׁיו מִסְתַּכֵּל בְּשֶׁל מִרְיָם וְהָלַךְ לוֹ. וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר כָּל מִי שֶׁהָיָה מַבִּיט בּוֹ הָיָה רוֹתֵת. אָמַרְתָּ וַיִּפֶן אַהֲרֹן. יָכוֹל שֶׁהֻצְרַךְ אַהֲרֹן לְמִי שֶׁיֹּאמַר לוֹ צֵא וּבַקֵּשׁ מִמֹּשֶׁה כְּדֶרֶךְ שֶׁהֻצְרְכוּ רֵעֵי אִיּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מב, ז) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי" אָמַר לָהֶם אַתֶּם הֱיִיתֶם יוֹצְאִים בַּפֶתַח שֶׁאֲנִי וְהוּא יוֹצֵא, הֱיִיתֶם יוֹצְאִים בִּזְכוּתוֹ, "וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם", כְּדַאי אַתֶּם (שם) לַ"עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה", וּמָה אִם מִי שֶׁבִּקֵּשׁ לְזַכּוֹת אֶת הַזַּכַּאי וּלְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב כְּדַאי הוּא לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ נְבָלָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה הַמְזַכֶּה אֶת הַחַיָּב וְהַמְחַיֵּב אֶת הַזַּכַּאי. (במדבר יב יא) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה. אֲמַר לֵיהּ אִם שׁוֹגְגִין הָיִינוּ מְחֹל לָנוּ כִּמְזִידִין. בִּי אֲדֹנִי. בְּבַקָּשָׁה. אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת. אַל תְּקַבֵּל עָלֵינוּ חוֹבָה. אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ. אָמְרוּ לֵיהּ נִתְפַּשְׂנוּ שֶׁשָּׁלַחְנוּ יָד בְּךָ (כָּתוּב בּרֶמֶז רס"ד).

דָּבָר אַחֵר "אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ". זוֹ הָיְתָה תְּחִלָּה לָנוּ, שֶׁלֹּא קִלְקַלְנוּ בְּךָ מִיָּמֵינוּ.

(במדבר יב יב-טו) אַל נָא תְהִי כַּמֵּת. מַה הַמֵּת מְטַמֵּא בְּאֹהֶל אַף כֵּן מְצֹרָע מְטַמֵּא בְבִיאָה. אָמַר אַהֲרֹן נִמְצֵאתִי מַפְסִיד לַאֲחוֹתִי, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לֹא לְהַסְגִּירָהּ וְלֹא לְטַמְּאָהּ וְלֹא לְטַהֲרָהּ. לְפִי דַרְכֵּנוּ לָמַדְנוּ שֶׁהָיָה אַהֲרֹן דּוֹרֵשׁ אֵין אָדָם רוֹאֶה נִגְעֵי קְרוֹבָיו. אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ. מֵרֶחֶם אִמֵּנוּ יָצָאת, אֶלָּא שֶׁכִּנָּה הַכָּתוּב (כָּתוּב בְּרֶמֶז תשל"ו). וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. (זוֹ הִיא) [בְּשָׂרֵנוּ הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר] כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לז, כז) "כִּי אָחִינוּ בְּשָׂרֵנוּ הוּא".

אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ. כֻּלָּנוּ יָצָאנוּ מֵרֶחֶם אֶחָד. וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. מַגִּיד שֶׁהִיא הָיְתָה מְלַמֶּדֶת הַנָּשִׁים, וְאָנוּ אֲנָשִׁים. מִכָּאן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר צָרִיךְ אָדָם לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּשֶׁל עַצְמוֹ מִבְּשֶׁל אֲחֵרִים. וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלֹּא הֻצְרַךְ מֹשֶׁה לִשְׁמֹעַ מִפִּי אַהֲרֹן אֶלָּא אָמַר מֹשֶׁה אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא אֲחוֹתִי בְּצָרָה וַאֲנִי בִּרְוָחָה. תַּלְמוּד לוֹמַר "וַיִּצְעַק" וְגוֹ'.