יפה תואר על בראשית רבה · פרק 100 · פסקה 12

וזאת אשר דבר להם אביהם כו'. בתנחומא הגירסא אליהם אין כתיב כאן אלא להם. ופירוש הדברים כי כל לי לו ולהם הסמוכין אצל דבור מתפרש בלשון על וכדפירש"י גבי ואשר נשבע לי ולכן אה היה כתיב אליהם היינו מפרשים עמהם וכפשוטו ומדכתיב אשר דבר להם דמתפרש כמו עליהם מדריש כמו וזאת אשר ידבר עליהם עוד אביהם וזה משה אבי ישראל. ובא פה דבר עבר במקום עתיד:

וממקום שפסקתי הוא מתחיל. לכאורה אם האחד למד ממי שלפניו ומזקנים אתבונן היה לו ג"כ להתחיל ממה שהתחיל הוא ולא ממה שפסק. וגם טעם הדברים זר הוא מהבין. אבל הענין הוא כי החיתום הוא העיקר והשרש ולכן יתבונן האחרון במה שחתם המברך אשר היה לפניו. כדי לעשות מזה יסוד ועיקר לברכותיו וזה מזקנים אתבונן. והנה אברהם חתם בנתינה כדלקמן בד"ר ריש ברכה ללמד לנו כי אין אדם כדאי בזכותו אל הברכות ורק במתנה הן לו וע"ז הודה יצחק ועשה זה לשורש והתחיל ויתן לך והוסיף עוד שורש אחד במה שסיים ויקרא בקריאה לאמר כי המתברך צריך להכין לבו ונפשו אל הברכות כדי שתחול עליו. ואת זה הודה יעקב ועשה זאת לעיקר והתחיל בקריאה כדי שיכינו לבבם ונפשם לזה. ויעקב הוסיף עוד על זה כי מלבד אשר המתברך צריך להכין לבו ונפשו לזה צריך עוד לדעת כי לא כל דבר אשר יבקש בלבו ונפשו הוא הטוב האמיתי. ופעמים יבקש אדם דבר הנאה בעיניו ונתעב לה' ולכן סיים בוזאת לרמז אל התורה שנקראת זאת ולבקש רק דבר אשר טוב ויפה הוא גם לפי התורה. ומשה הודה ע"ז ועשה זאת לשורש ויסוד לברכותיו והוסיף עוד כי לא טוב לאדם לבקש רק אושר זמני אשר יעוף כצל רק יבקש אושר נצחי ולכן מסיים בלשון אשריך בל"ר דקאי גם על אושר נצחי ודוד הודה לו בזה והתחיל ג"כ בלשון אשרי בל"ר הכולל ג"כ אושר נצחי וקיימי: