יפה תואר על בראשית רבה · פרק 56 · פסקה 4

בן שניתן לך לק' שנה כו'. הנה השטן בא להסיתו ולהתעותו כי לא מאת ה' יצאה הנבואה הזאת. אך דמיין כזב התעהו. כי הקב"ה אשר עשה פלא לתת לך בן לק' שנה לא יצוה לך לשחטו. ולכן א"ל סבא סבא אובדת לבך ובלא דעת ולב אתה הולך. אבל אברהם ידע כי זו היתה נבואה ברורה ואמיתה לכן א"ל ע"מ כן ואמר לו השטן ואם מנסה אותך יותר מיכן פי' לשחטך את עצמך התוכל ג"כ לעמוד בנסיון. וע"ד מליצה הובא הכתוב הנסה דבר אליך פי' לנפשך. התלאה לעשות כזה. א"ל כי נכון לעשות גם יותר מזה. ואע"ג דבנו היה יקר לו מחיי עצמו. מ"מ לפי דברי השטן אמר לו ויותר על כן. וכן בא עליו עוד בטענה ?התעותו כי דמיונו יתעהו ולא הועיל. כי אברהם ידע אשר דבר ה' היה לו. ולכן בא אל יצחק להוכיחו כי אביו נתעה הוא והזכיר לו את יגון אמו אחרי אשר ישחט ולמה ילך בעצת אביו. אך יצחק בטח בנבואת אביו ולא פנה אליו וא"נ ע"מ כן. ואז בא בטענה אחרת כי ה' הלא הסכים לדברי אמך אשר אמר גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת וגו' ואמר כל אשר תאמר אליך שרה ואיך יסתור הקב"ה את דבריו ויצוה לשחטך וישמעאל יירש את הכל ועל טענה זו נפתה לב יצחק ובקש מאביו שיתמלא עליו רחמים וישאל שנית בה' האם צוה כן. אבל אביו השיבו כי אין לספק בנבואה זו. ובתנחומא הדברים האלה מבוארים יותר עיי"ש:

הפרגזיות. כלומר החרדות שעשתה אמך לישמעאל לגרשו היו לבטנה:

יצף לההוא גברא. בילקוט הגירסא יזעף והכל פירוש אחד הוא מלשון דאגה וכמ"ש רש"י ז"ל: