יפה תואר על בראשית רבה · פרק 46 · פסקה 5

שנאמר נשבע ה' וגו' והאי קרא מדריש לקמן בויק"ר פכ"ה שנטלה הכהונה ממלכי צדק ונתנה לאברהם:

מן הלב כו'. לאו מלבו ממש דא"כ ימות אבל פירוש מכנגד לבו או מאיזה עורק המחובר אליו:

וכל בית ישראל ערלי לב. קשה למה לא הביא המקרא מה"ת ומלתם את ערלת לבבכם [ואולי כי משם נראה דדרך מליצה היא וכמו חצי הכתוב השני וערפכם לא תקשו עוד משא"כ התם דכתיב כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב משמע באמת דיש דבר המאטים את לבם]:

ונאמר ערלה בגוף וערל זכר כו' הך וערל זכר לא גרסינן הכא אבל יליף ערלה בגוף מן והיה תמים:

אינו שומע. ודרכיה דרכי נועם:

ממקום שהוא ניכר. פי' בקטנותו כי בגדולתו יש עוד סימנים המבדילים בין זכר לנקבה כמו הזקן והשדים ויש לתת טעם על מחלוקת הדרשות בין השלמים האלה. כי הראשון האומר מקום שעושה פירות סובר כי טעם המילה הוא כמו שיפריש מעשר מן התבואה כן יפריש מעיקר אבריו ממקום הולדתו ממקום שעושה פירות חלק לה' והוא כעין בכורים וכמ"ש הרמב"ן ז"ל ע"ש ור' ישמעאל ראה שטעם המילה הוא כמו קרבן ולכן אמר שאברהם כהן היה וראה שלא תכון העבודה ע"י מום. ור"ע ראה שהטעם תיקון מותר הטבע ולכן דקדק מן והיה תמים. ונגדא ראה הטעם מפני הכנת המדע ולכן הרחיק את המילה מאברים המזיקים את החושים כי אם יפקד אחד מהחושים תפקד גם ידיעה מידיעותיו. ור' תנחומא סובר הטעם להכין ולאמץ אל עבודת ה' אשר בזה הוא יתרון האדם על האשה כי רבות הן המצות הנאמרות לאיש ולא לאשה ובויק"ר יליף ר"ל מגדלי בשר ראה הטעם להחליש את תאות המשגל אשר גדלי בשר נאמר על רבוי הזנות ובכלל זה הוא גם לתיקון כל המדות. ומי שלמד שם מגבעת הערלות סובר הטעם להסיר את הנגעים והחולי משם [וכ"ה דעת קצת מחכמי הרופאים החדשים] ולז"א שהערלה עושה גבעה ותוספת ניכר וכן ענין הצמחים והנגעים. וכל טעמים אלו אמתיים בעצמם ועמ"ש בזה בפי"א: