יפה תואר על בראשית רבה · פרק 19 · פסקה 2

שפתחו באף כו'. אף כי הוא איננו מלשון אף וחמה מ"מ ברית כרותה לשפתים ואין לפתוח בדבר המשמש להוראה רעה ע"ד אל יפתח אדם פיו לשטן. וטוב להתחיל בלשון נאה משום פתח דברך יאיר כדלעיל בפ' ג' ובפ' א'. כמו שאסור לסיים בדבר רע כדלעיל בסוף פי"ח. והנה בשביל ד' דברים יכופר העון. הא' אם כבר לקה בפשעו וכמו בדיני מלקות ויסורין. וע"ז מביא את הנחש אף כי כבר קולל בחטאו ללכת על גחונו. ולאכול עפר כל ימי חייו מ"מ גבר עליו האף ולא יסור עד כי ישוף ראש וימות. הב' בתורת חסד כי יום רצון הוא. וע"ז מביא את שר האופים אשר אז היה יום גינוסיא של פרעה כדלקמן בפ' פ"ז. והיתה השעה ראויה לעבור על פשע מ"מ לא סר ממנו האף ויצו לתלות אותו על עץ. הג' שלא יגועו עמדו גם נקיי עון. ולא יענשו צדיקים עם הרשעים. וע"ז מביא כי בעדת קרח גבר האף. כי גם המוטלים בעריסה נבלעו באדמה. ולא נתכפר להם העון בזכות הילדים החפים מפשע. והד' כי כפר נפש איש עשרו. וע"ז מביא את המן אשר היה לו הון רב ולא עמד לו ביום אף. ומזה ילמוד האדם לשמור את פיו ולשונו מדבר רע. ואל יחשוב כי תמצא לו איזה זכות להנצל:

עדת קרח אף לא וגו'. מקום הפסוק הזה הוא לפני הפסוק המעט כי העליתנו וגו'. כי מדרך המתלונן להחל מן הקל אל הכבד. ולהמיתנו במדבר הוא רע יותר מאשר לא הביאם אל ארץ זבת חלב ודבש. וכ"כ רש"י כי הוא שלא במקומו אך העתיקו למקום אחר ע"ש. ולפ"ז התחילו באף. וכ"ה גבי המן כי ויאמר המן אף לא הביאה היה דבור שני ובזמן אחר. ואז התחיל את דבריו באף: