יפה תואר על בראשית רבה · פרק 77 · פסקה 3

שרו של עשו היה. לא בא לחלוק אדלעיל אלא לפרש בא כי הקב"ה שלח לו שר של עשו להתאבק עמו ויעקב הכריעו ומזה יראה כי אין לו לירא גם מעשו וכמו במשל מכלב אגריון נמירין לקמן:

והרפיש עצמו לפניו כו'. ומה דנגע בכף יריכו ולא ירא מפני השכינה. זה היה שלא בכוונה:

אין אנו יודעין מי נצח כו'. כי נוכל לפרש ג"כ וירא כי לא יכל לו כי יעקב לא יכל המלאך ולכן נגע בכף יריכו:

וחמשה קמעין בידו עמ"ש בזה בשי"ר:

נגע בצדיקים כו' לפי שכל מעשה המלאך הזה הוא רמז למה שעתיד להיות לכן אומר כי בזה מרמז הכתוב מה שעתיד זרעו של עשו לעשות לזרעו של יעקב:

שייעא כו' אף כי מחלקותם הוא בהוראת המלה ותקע לא רחוק לאמר כי כל אחד מרמז על הצרות העתידות לבוא על יוצאי ירך יעקב מהמן ונ"נ וכדומה. והאומר שייעא מלשון חלק אומר כי בא לרמז אשר ישללו כספי בני ישראל שיצאו חלק ונקי מנכסיהם. והאומר סידקה כדג אומר כי בא לרמז על מכאובי הגוף אשר ידאבון והאומר פירשה ממקומה אומר כי בא לרמז על צרות הנפש שיבקש להעתיק את יוצאי ירך יעקב ממקורם כי יתבוללו בעמים:

מגיניה דדין לקבל מגיניה דדין. הוא חולק על הא דנאמר לעיל כי יעקב נצח. וסובר כי איש לא נצח את השני וכל אחד היה מסתתר במגינו כל אותו הלילה. וכפשט הכתוב כי לא יכול לו. ועכ"ז כיון שעלה עמוד השחר אמר המלאך שלחני. כי לא היה לו רשות ללכת בלי רשות מיעקב כדאיתא במדרש אבכיר וזה למעלת יעקב: