יפה תואר על בראשית רבה · פרק 34 · פסקה 1

הוציאה ממסגר נפשי זה נח כו'. זה רק ע"ד אסמכתא כי הכתוב אמר דוד בהיותו במערה כדכתיב שם מפורש. ובא לתרוצי בזה למה אמר לו ה' צא מן התבה כיון דיבשה הארץ והמים חלפו הלכו להם הלא מעצמו היה יכול לצאת. ולכן אמר כי בלי רשיון מאת ה' לא היה יכול לצאת כיון דהקב"ה אמר לו בא אל התבה וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו וכמו שאמר הקב"ה אחר מתן תורה שובו לאהליכם. ורק אחר התפלה לה' צוהו הקב"ה צא מן התיבה ולכן אמר המדרש שהיה סגור בתיבה י"ב חדש. כי באמת באחד בתשרי חרבו המים וכבר היה יכול לצאת אך נשאר שמה י"ב חדש עד מרחשוון והיה סגור עוד חדש ימים והתפלל לה' ואז יצא:

לתת הודיה לשמך. בא לדרוש כי מ"ש בקרא להודות את שמך הוא כמו להודות לשמך וכמו בכ"מ כתיב בלמ"ד הודו לה'. יודו לה'. להודות לה'. כאשר מצינו לפעמים היחס את במקום ל' כמו ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר. ואם נמצא לפעמים השרש ידה בקשר מלת את שם מורה לרומם ולהדר את ה' אבל לתת תודה ושבח צ"ל בל' ביחס שאליו. ופה יתפרש להודות לתת תודה ולכן גם את ה' יתפרש כמו לה':

יתכללון בי צדיקיא. פי' כי נח אמר אשר הצדיקים בשמעם כי אתה ה' שמעת את תפלתי יחשבוני וישימו אותי לכתר על ראשם ומה שלא פי' כי הכתר יתנו לה' וכמ"ש בשוח"ט. כי הוא מפרש את הכתוב על דוד אשר ניצל מרדיפת שאול. ושם שייך להכתיר את ה' אשר עשה עמדו נס להנצל מיד רודפו. אבל המדרש דמפרש על הרשיון אשר נתן הקב"ה לנח לצאת מהתיבה. ולא מהנס אשר עשה הקב"ה לכן מפרש דהכתר הוא לצדיקים אשר הקב"ה שומע שועתם:

שגמלת עלי ואמרת לי צא מן התיבה. כי הפעל גמל איננו נופל רק על שלום שכר טוב וכמו שחשבו רבים. אבל גם על טובה הנעשה בחנם וכמו גמילות חסדים הגומל לחייבים טובות. וכן כאן הכוונה שגמלת עלי טובה וחסד להרשיני לצאת מן התיבה להמלט ממסגר ולהסיר ממני העמל והיגון אשר היה לי לכלכל את הב"ח אשר לא נתנה שנה לעיני: