לכשיבוא אדם. פי' ביום הדין הגדול והנורא כשיחיו המתים ודריש באדם דמו ישפך כאשר יבוא הזמן שבא אדם (וזה שם המין) למשפט אז דמו ישפך ויקבל ענשו. ואע"ג דדין ד' מיתות לא בטלו ומי שנתחייב הריגה יהרג ע"י לסטין או חיה טורפתו. מ"מ זה רק אם ברור הוא שהוא חייב מיתה. והעונש לעתיד הוא אם השופטים לא יוכלו להענישו בעונש מות:
קריאה במקור
יפה תואר על בראשית רבה · פרק 34 · פסקה 14
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
דרש בן עזאי כל שהוא מבטל מפריה ורביה כו'. הלשון הזה משמע דדוקא המבטל בקום ועשה כגון השותה כוס של עקרין וכדומה. או העושה מעשה ער ואונן. אבל מי שמבטל בשב ואל תעשה לא נחשב לו לעון כ"כ. ולכן אמר המבטל ולא המתבטל או כמו שאמרו ביבמות כל מי שאינו עוסק בפו"ר. ומ"מ הקשה ראב"ע עליו ואמר נאים דברים היוצאים מפי עושיהן כו'. כיון דבקום ועשה הוא עון גמור לא נאה הוא לאיש כמוהו להתבטל גם בשב ואל תעשה. אבל בגמ' ר"א אומר כל שאינו עוסק כו' הוא החמיר עוד יותר מבן עזאי:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Midrash Rabbah, Vilna, 1878
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001987091/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: a44ffe69373c8fd738f0fb5c5cbd120ad929ff62abbf1b927a3a4daad1b0b6e6