ר' שמואל אמר איך שינא דהבאכד"א כל סתום לא עממוך. ורבנן אמרין איך עמה דהבא דתני רבי חייא כו'. כצ"ל (יפ"ע) ופי' שינה שנשתנה ונתחלף בדבר פחות ומייתי מכל סתום לא עממוך שענינו הסתר והעלם וכן כאן נסתם הדבר ובא דבר פחות תחתיו. פי' עמא שכהה והחשיך מראהו ומייתי מגחלים עוממות שהן כהות וכבויות הפך לוחשות:
קריאה במקור
עץ יוסף על איכה רבה · Parasha 4 · פסקה 1
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
דתני ר"ח גחלים כו'. ר"ל שכתיב בויקרא י"ז ולקח מלא המחתה גחלי אש וגו' ואם נאמר גחלי ולא נאמר אש יכול גחלים עוממות. פי' כבויות אבל לא לוחשות פי' בוערות דהנך לאו גחלים הוא סתמא אלא אש. ת"ל אש בתר גחלי להביא את הלוחשות ואי נאמר אש ולא נאמר גחלי יכול שלהבת ולא גחלים לוחשות דלאו אש סתמא נינהו ת"ל גחלי אש כי כתבינהו לתרווייהו משמע גחלים שיש להם אש היינו גחלים לוחשות (רש"י בפ' כיצד צולין וע"ש עוד בגמרא):
כד חיו כו'. כשהיו החכמים יוצאים לבקש מזונותיהם מפני דוחק השעה היו חכמים אחרים קורין על אלו הנידחין תשתפכנה וגו' דת"ח איקרו אבנים כדאמר בתעניות גבי אשר אבניה ברזל וראש כל חוצות היינו שווקים שעושין בהם סחורה:
ד"א מדבר ביאשיה. כשנהרג ויקונן עליו ירמיהו כדאי' בד"ה וכתב קינתו בכאן דקשה סילוקן מחורבן בהמ"ק כדלעיל בפסוק ותרד פלאים:
לארנטס. היינו ארגנטין דסוף פאה שבירושלמי. שפי' בערוך כלי חשוב שמשתמשת בו בת המלך (יפ"ע). והמוסף הערוך כתב ארנטס בלשון רומי תכשיט:
לאבן טובה ומרגליות. דכתם היינו קבוצת אבנים טובות ומרגליות שנעשים כלי עדי כדרך שפרש"י:
אלו שתי רביעיות של דם. פי' שבכל חץ וחץ היה יוצא ממנו רביעית דם. ולאו דווקא ב' רביעיות דם קאמר אלא ה"ה טובא דהא הרבה חצים זרקו בו כדלעיל:
שהיה ירמיח נוטלן וכו'. פי' שהיה נוטלן ממקום נפילתן ומוליכן וקוברן אצל אבותיו. ואע"ג דירמיה כהן היה מסתמא דם זה היה יוצא ממנו בעודו בין החיים והמות דהיינו דם תבוסה מדרבנן כדאי' בהגוזל קמא ואפילו היה דם שיצא אחר מיתה. אחר שנבלע בקרקע אינו מטמא כדתנן בפ' ג' דאהלות שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור:
אלא אלו שתי רביעיות של דם שהיה ירמיה נוטלן וקוברן. שכל רביעית שהיה מביא קברן במקום אחר נמצא שהיה מקצתן קבור אצל אחד מאבותיו וקצתו אצל זולתו:
ואם יאמר לך אדם אין הכתוב מדבר באנשי ירושלים. משום דלא מסתבר שהמון אנשים יהיו כולם יפים כל הך ולא יצדק זה אלא בחד בדרא כגון יאשיהו. או דיועם זהב מיירי בזהב בהמ"ק כתרגומו:
אמור לו כבר כתיב בני ציון היקרים. ויקרותם היה כמ"ש המדרש בסמוך דעירוני שנשא ירושלמית כו' ואין זה אלא מפני שהיו יפים מאד משאר יושבי עירות ולכן הנושא לאחד מהן היו צריכים לתת לו משקלו זהב:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Midrash Rabbah, with Etz Yosef, Warsaw, 1867
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001987082&context=L&vid=NLI&search_scope=Local&tab=default_tab&lang=iw_IL
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 35bf5a3439adfcca3b56d99556585627f0589b7bbf57a62cfb863cfb08027ff2