עץ יוסף על איכה רבה · Parasha 4 · פסקה 14

ארבעה שפיכות כו'. עיין לעיל פ' ב' סי' י"א מה שכתבתי שם:

לא הוה קרא צריך לומר. פי' לא היה ראוי. ולשון הירושלמי והמדרש בכמה דוכתי צריך במקום ראוי:

משל למלך כו'. כי היכי דלא תקשי מאי טעמא שישפוך ה' חמתו על ההיכל ומקדשו כדי לרחם על ישראל. דטובי' חטא וכו'. להכי קאמר שהוא משל למלך שעשה בית חופה לבנו שלהיותה נעשית לשמחת בנו וכבודו. כאשר חטא לענשו יקלקל חופתו. ובזה ישוב אפו ממנו. כי די לו במה שיצערו והדאיב את נפשו בהשחתת חופתו וערבוב שמחתו. כן להיות בהמ"ק נעשה לטובת ישראל לשכון כבוד ה' עמהם. לא לצורך גבוה כי השמים כסאו. כאשר נחרב בהמ"ק והפסידו הטובה ההיא יהיה להם הצער ההוא למחילת חטא ולסליחת עון ותנצל נפשם בעונש זה:

וסיידה. בסיד:

וכיירה. אנכי יושב בבית ארזים תרגומו כיורי ארזים. ספון בארז תרגומו ומטלל בכיורי ארזיא. בבתיכם ספונים תרגום בבתיא דמטללן בכיורי ארזא:

חוילאות. וילונות הפרושים לחופה והקנים שהוילונות פרושים עליהם:

פדגוג. אומן שמגדל בנו של מלך:

איבוב של קנים. כלי זמר המחובר מקנים ונקרא משק"ל בלשון ישמעאל:

על העצים ועל האבנים. הכוונה בזה כי לפי האמת לא נתקלקלו רק החצים והאבנים שהוא חומר הבנין. לא קדושת המקום כמשז"ל והשימותי את מקדשיכם. אע"פ שהן שוממין בקדושתן הן עומדים. גם השכינה לא זזה מכותל מערבי:

הה"ד ויצת אש בציון ולא כתיב מה שהשחית בישראל בחמתו. כדכתיב ויהרוג כל מחמדי עין באהל בת ציון שפך כאש חמתו. אלא דהכא משום כלה ה' חמתו נקט ויצת אש בציון בלבד. שכלוי חמתו לתת שארית לישראל היה לפי שהצית אש בבהמ"ק: