ספרי זוטא; מדרשה של לוד · מקום סדורו של ספרי זוטא ומסדרו האחרון

עכשיו נשאלת השאלה: באיזה מקום בארץ ישראל סודר ספר משונה זה, ומי היה מסדרו האחרון. נדון מתחילה בשאלה הראשונה, במקום סידורו, בדבר שהבחירה בו יותר מוגבלת. בזמן סוף התנאים היו בא"י שני מרכזי תורה. הגדול ביותר נמצא בציפורי, מקום מושבו של רבי; סביבו נתרכזו התנאים האחרונים והאמוראים הראשונים. בחוגו של רבינו הקדוש אנו מוצאים את גדולי הגדולים מן הדרום,¹ר' חמא אביו של ר' הושעיה, בר קפרא, ר' אפוס, ר' הושעיה ועוד. אבל וודאי הוא שאף הדרום לא נתרוקן מחכמיו, ועדיין היה קיים בית המדרש בדרום בזמן התנאים האחרונים. ורגיל בירושלמי:²שביעית פ"ה ה"ב, ל"ה ע"ד, יומא פ"א ה"א, ל"ח ע"ד, ביצה פ"ג ה"ד, ס"ב ע"א. ועיין להלן הערה 162. אייתי רב הושעיא מתניתא דבר קפרא מדרומא, וכן נזכרו תכופות בשני התלמודים זקני הדרום והדברים ידועים.

סתם דרום בירושלמי ובמדרשות היא לוד,³עיין באהבת ציון וירושלים לפסחים פ"ה, עמ' 79, ותוספתא כפשוטה ח"ב (חלה), עמ' 800. ובירושלמי תענית פ"ג ה"ד, ס"ו ע"ג, אמרו שר' יהושע בן לוי ישב בדרום, ובירושלמי שביעית ספ"ח, ל"ח סע"ב, ותרומות פ"ח ה"י, מ"ו ע"ב, ועוד, מפורש שישב בלוד. וכן במדרש איכ"ר פ"ג, י"ז, הוצ' בובר, סוף עמ' 130: ר' חייא בר אבא (צ"ל: רבא, כבד"ר) אזל ללוד ואתקבל גבי ריב"ל. ובד"ר שם: אזל לדרומא ואיתקבל גבי ר' יהושע בן לוי. ויש להוסיף על דוגמאות אילו כהנה וכהנה. וכנראה שעיר זו שמשה מרכז שני של תורה באותו זמן.⁴אמנם גם טבריה היתה מרכז תורה מזמן התנאים, אבל לעניינינו חשובים בתי המדרשות שהיו בריחוק מקום מציפורי, והרי טבריה לא היתה רחוקה ממנה אלא י"ח מילין (ירוש' תענית פ"ד ה"ח, ס"ט ע"א, סנהדרין פ"ג ה"ב, כ"א ע"ב, וכגירסת הראשונים), וקשה להניח שהיו קיימים שינויים גדולים במסורת, בלשון ובסיגנון בשתי ערים אילו. ומסתבר שאחרי התקנה שב"ד שמינו שלא לדעת הנשיא אין מינויו מינוי⁵ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב, י"ט ע"א. עברו כמה מגדולי הדרום לציפורי, למקום הנשיאות, וכך הצליח רבינו הקדוש לרכז במקום אחד את חכמי התורה. וגדולי אחרוני התנאים של הגליל⁶ר' ישמעאל בר' יוסי, ר' חייה הגדול ועוד. היו כפופים לרבי,⁷ועיין בבלי שבת נ"א א' (ומקבילה) ובתוספות שם, ד"ה אילו. ורוב חכמי הדור וגדוליו קבלו עליהם את מרותו.

כאמור, גדולי אחרוני התנאים שבגליל וגדולי הדרום נתרכזו יחד בציפורי, בישיבת רבינו הקדוש, אבל העדיפות היתה על זקני הגליל, שלא גלו ממקומם. וכן אמרו בירושלמי ברכות פ"ב ה"ז, ה' ע"ב (ומקבילה במו"ק פ"ג): ר' חמא אבוי דר' אושעיא הוה ליה עובדא (כלומר, אירעה ליה אבילות), שאל לרבנן (כלומר, אם מותר לו לרחוץ) ואסרון. ר' יוסי בעי איילן רבנן? רבנן דהכא, או רבנן דרומיא? אין תימר רבנן דהכא ניחא. אין תימר רבנן דרומייא רברבייא קומוי, והוא שאיל לזעירייא? אין תימר רבנן דרומייא אינון שריין ואיכון אסרין (כלומר, בתמיה), דתני מקום שנהגו להרחיץ אחר המיטה מרחיצין, ובדרום מרחיצין.⁸ר"ל גינצבורג בספרו פירושים וחדושים על הירושלמי ח"א, עמ' 379, הגיה וסרס את הגירסא, ולא עמד כלל על העניין שם. ועל עצם תמיהת הירושלמי עיין להלן הערה 12. האבילות של ר' חמא אבוי דר' אושעיא אירעה לו בגליל⁹בשעה שלמד אצל רבי, עיין ירושלמי נדה פ"ב ה"א, מ"ט ע"ד, ובבלי שם י"ד ב'. כפי שמוכח מן הלשון "רברבייא קומוי",¹⁰כלומר, הגדולים, והיינו "רבנן דהכא" היו לפניו, כאן במקום האבילות. יתר על כן, אינו מסתבר כלל ששלח מן הדרום (מקום מושבו, עיין ירושלמי נדה פ"ג סה"ב, נ' סע"ג) לגליל לשאול אם מותר לו לרחוץ אחר המטה. באותו זמן היו ר' ישמעאל בר' יוסי,¹¹עיין בירושלמי ובבבלי שצוינו לעיל הערה 9. רבי, ר' חייא ועוד תנאים של הגליל קיימים, ולפיכך קראו לרבנין דהכא ("הגליל"): רברבייא,¹²מכאן משמע שהדרומיים נהגו במנהגי אבילות כמנהגם בדרום אפילו כשישבו בציפורי, ולפיכך תמהו: אינון שריין ואינון אסרין. ולהלן בירושלמי ברכות שם (ובמקבילה במו"ק) אמרו: ובדרום שואלין (כלומר, שואלין בשלום אבלים בשבת). ר' הושעיא רובא אזל לחד אתר וכו', שלום עליכם כמנהג מקומנו. והוסיף במפורש "כמנהג מקומנו", משום שהדבר נוגע גם לנשאל ולא לשואל בלבד. ועיין להלן בירושלמי במעשה של ר' מאיר ששאל בשלום אבלים בשבת, ושם משמע שר' מאיר לא התחשב במנהג המקום עיי"ש. ועיין גם בירושלמי מע"ש פ"ד ה"א, נ"ד ע"ד, ומשמע שם שהדרומיים נהגו כמנהגם בדרום אף בשעה שהיו בגליל. ובר קפרא (הדרומי) הצדיק את מנהגם. ואף ה"זעירייא" רברבייא הם, ולא כינה אותם ר' יוסי בכיכוי זה אלא ביחס לרברביא סבייא דגלילא,¹³ראיית ר"ל גינצבורג הנ"ל (לעיל הערה 8) מן הירושלמי עירובין ובבלי שם שהדרומיים היו גדולים יותר מחכמי הגליל אינה ראיה, וביחידים עסיקינן שם, והרי ר' חנינא החשיב את ר' אפוס הדרומי (עיין על הגירסא הנכונה בירושלמי עירובין בירושלמי כפשוטו, עמ' 312) יותר מעצמו, כמפורש בירושלמי תענית פ"ד ה"ב, ס"ח ע"א (והגירסא הנכונה בירושלמי שם היא בקטעים מן הגניזה שפרסם ר"ל גינצבורג בגנזי שכטר ח"א, עמ' 427). ואין מביאים ראייה מן הפרט על הכלל. ולא עלה על דעת אדם לבטל את הדרומיים¹⁴ביטויי הזילזול נגדם (עיין מ"ש להלן בפנים וע"ז ל"ו א') אינן אלא הכללות. שלמדו בישיבת רבי ור' יהודה נשיאה בצפון.

ברם לא כל חכמי הדרום קבלו את מרותו של רבי, ולפיכך אמרו בירושלמי (פסחים פ"ה ה"ג, ל"ב ע"א) על הדרומיים שהם גסי רוח ומעוטי תורה. ובבבלי (שם ס"ב ב') וכן בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב, י"ח סע"ג) מפורש שכיוונו לחכמי לוד.¹⁵ומפורש בירושלמי סנהדרין שם שעקרו את מושב עיבור השנה מלוד, משום עין רע" בקריות של בית רבי, עיין מ"ש ע"ז להלן, עמ' 145 ואילך, באריכות. ובאבות דר"נ נו"ב פמ"ח, עמ' 132: עשרה חלקים של עונות בעולם, ט' בלוד וכו'. ועיין אסתר רבה ספ"א. אם נניח שהמדרש שלנו סודר בלוד, הרי אין להתפלא שבס"ז כזכרו כמה תנאים (בתואר "רבי") שאין שריד משמותיהם בכל המקורות שבאו מחוגו של רבינו הקדוש. ואף ר' יהושע בן ממל שאדם גדול היה, ור' אליעזר בן יעקב שאל אותו,¹⁶ס"ז, עמ' 328, שורה 8. ועיין גם מ"ש לעיל פ"ג, הערה 24. לא הכירו אותו בגליל (בערדסקיא). ועליו שאל ר' אלעזר לר' מאיר:¹⁷תוספתא נזיר פ"ה ה"א, ומקבילה בבבלי שם נ"ו ב', ותוספתא אהלות פ"ד הי"ד. בקי היה לך ביהושע בר ממל? א"ל הן, ובעל הלכות היה. ר' מאיר הכיר אותו בזמן שר' מאיר למד בדרום.¹⁸לעיל, הערה 12, ראינו שאפילו בהיותו בגליל עדיין החזיק ר' מאיר במנהגי הדרום.

והואיל וההלכות שבס"ז, הטרמינולוגיה שלו, לשונו וסיגנונו משונים מכל המדרשות שיצאו מידי החכמים תלמידי רבי, ושמו של רבינו הקדוש לא נזכר בו כלל, מסתבר שנסדר בדרום, וכשרדה בו תורתם של חכמים שלא הובאו כלל במדרשות הנ"ל. וכבר העירו החכמים¹⁹ובעיקר מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 744 ואילך. שהמסדר של ס"ז השתמש הרבה בדברי ר' אליעזר בן יעקב, בדברי ר' שמעון ובנו ר' אלעזר.²⁰על הייחוסים בין רבינו הקדוש ור"א בר' שמעון, עיין בבלי ב"מ פ"ד סע"ב, וירושלמי שבת פ"י ה"ה, י"ב ע"ג. ובמשנתנו נזכר ר' אלעזר בר' שמעון שתי פעמים: תמורה ספ"ד ונגעים פי"ב מ"ג (אבל בביצה פ"ד סמ"ה, היא הוספה ע"פ ברייתא, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, סוף עמ' 960). ומשנתנו סתמה כ"פ כמותו (עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 174) מבלי להזכיר את שמו. ומדברי ר' אליעזר בן יעקב שבס"ז אנו רואים שהוא נשא ונתן הרבה עם תנאים ששמותיהם לא נזכרו כלל במקום אחר, וע"פ רוב תלמידי ר"ע (שבדרום). ואף ר' שמעון תלמיד ר"ע בדרום היה,²¹עיין בבלי יבמות ס"ב ב'. אלא שהתחבא הוא ובנו בשעת השמד,²²עיין ב"ר פע"ט, ו' עמ' 941 (ומקבילות) ובפי' מנחת יהודה שם. ועיין מ"ש ריז"ה איש הורוביץ בספרו א"י ושכנותיה, עמ' 172, ערך בקע. אבל פקיעין של ר' יהושע בן חנניה ביהודה היא, בין יבנה ללוד. ועיין בהקדמת תיקוני זהר, שהביא ר"א היימאן בערך ר' אלעזר בר' שמעון בן יוחאי, עמ' 210. ובנו, ר' אלעזר, שנה תכופות את משנת אביו.²³עיין בס' מבואות לספרות התנאים הנ"ל (לעיל, הערה 20), עמ' 175.

ומכאן גם הסתמות המרובים שבס"ז כר' אליעזר שישב בלוד.²⁴ידים פ"ב מ"ג ומקבילות, תוספתא מע"ש פ"ה הט"ז ומקבילות, בבלי סנהדרין ל"ב ב' ועוד בכ"מ. וכן בעמ' 229, שורה 10: וישלחו זב, שבשעה שהן עושין הפסח בטומאה זבין וזבות נדות ויולדות²⁵כ"ה בילקוט כ"י אוקספורד. ובד' שלוניקי: יולדות, והמלה "נדות" חסרה, והיא ט"ס. לא היו אוכלין ממנו, ואם אכלו הרי אלו פטורין. ומן העניין מוכח שעל הכניסה בוודאי פטורין, עיין בהערות הרח"ש הורוביץ במקומו, והוא כר' אליעזר במשנת פסחים פ"ט מ"ד.

עמ' 232, שורה 16: לפי שכ' כטמאה נטמאה והיא לא נטמאה לרבות אשתר²⁶כ"ה בילקוט כ"י הנ"ל. ובילקוט דפוס נשמט כל זה. וכבר הרגיש בזה הרח"ש הורוביץ בהערה 16 שם, וכתב: קטיעא היא. ואשת אחיו שסטת מאחיו לאחר מיתת אחיו שיקנא להם. בעשה, ומנין בלא תעשה²⁷על המשך הברייתא נדון להלן, עמ' 110 ואילך. וכו'. והוא כר' אליעזר בספרי שם פיס' ז', עמ' 12, וירושלמי סוטה רפ"א, ט"ז ע"ב,²⁸אבל בבבלי שם ג' א' היא שיטת ר"ע. ועיין גם בספרי כאן ריש פיס' כ"א, עמ' 24. הסובר שקיכוי חובה. ובמכילתא משפטים פ"כ, הוצ' הורוביץ, עמ' 331: תשמרו וכו' ר' אליעזר אומר לעשות מצות עשה מצות לא תעשה.

עמ' 260, שורה 15: ובדרך לא היה. היכן היה, בבית המטבחים. ר' אליעזר אומר את שהוא בבית המטבחים חייב בהכרת. ר' עקיבא אומר כל שהוא מן המודעים ולחוץ פטור מן ההכרת. והשוה לשון המשנה בפסחים פ"ט מ"ב. ודרשת סתם ס"ז כאן היא כר' אליעזר. ועיין ספרי פיס' ס"ט, עמ' 64, ובהערה לשורה 15 שם.

עמ' 303, שורה 11: בשרה ולא בשר עוברה. וסתמא כר' אליעזר במשנת פרה רפ"ב שפרה מעוברת כשרה, כמו שהעיר לנכון הרח"ש הורוביץ במקומו. ועיין מ"ש לעיל עמ' 26, הערה 56.

עמ' 310, שורה 14: הכלים ניצולים בצמיד פתיל, ואין הקרקע ניצול בצמיד פתיל. ולפי פשוטו היא כר' אליעזר במשנת כלים רפ"י, כמו שהעיר הנ"ל לנכון.

עמ' 311, שורה 20: אשר יגע לרבות דופק אחר דופק, והוא כר' אליעזר להלן, עמ' 313, שורה 20, שלא כמשנת אהלות פ"ב סמ"ד.

עמ' 314, שורה 1: מכאן אמרו מכתשת שמחוברת לקרקע אין ממלאין בה וכו' ואינה מכשרת את הזרעים. והיא כמשנת ר' אליעזר במשנת עוקצין פ"ג מ"י (ומובאות), תוספתא ב"ב רפ"ג ובבלי שם ס"ה ב' שלר' אליעזר תלוש ולבסוף חברו דינו כמחובר, עיין בהערות הרח"ש הורוביץ במקומו. ועיין מ"ש לעיל עמ' 17 ועמ' 28.

ומהרי"ן אפשטין כתב:²⁹מבואות לספרות התנאים, עמ' 745. "בס"ז, עמ' 313, שורה 12: מעשה בבית דגן שביהודה; עמ' 314, שורה 21: משום חמשה זקנים שבאו מיהודה; עמ' 281, שורה 11: פפייס איש אונו; גם³⁰המלה "גם" מתייחסת לראייה אחת שהביא מהרי"ן אפשטין לעיל שם, ונדון עליה להלן בפרוטרוט. מכל אלה יוצא שהמסדר חי בגליל ולא ביהודה". אינני מאמין שהראייה האחרונה יצאה מפי מהרי"ן אפשטין: וכי מפני שנזכרה בס"ז העיר "אונו" שביהודה מוכח שהספר לא סודר ביהודה? אם נלך בשיטה זו נוכיח שהירושלמי לא בסדר בגליל, מפני שנזכרו בו חכמים, דוגמת: ר' אבדימא דציפורין, ר' חונא רבה דציפורין וכדומה, ואין ראייה זו ראוייה לבטול.

ואשר לשתי הראיות האחרונות הרי יסודן בשיטה מוטעית. בשעה שהספר משתמש בדבור "הכא", או "כאן", ואנו יכולים להוכיח לאיזה מקום מתייחסים הדבורים הנ"ל, בוודאי יש יסוד חזק להניח שהספר סודר באותו מקום. אבל בשעה שהמקור מזכיר שם עיר אין ראייה מכך לשום צד. וכן אמרו בירושלמי שבת פ"ח ה"א, י"א ע"א ומקבילות בפסחים פ"י ושקלים פ"ג): רבי אבהו נחת לטיבריא וכו'; ר' מאיר הוה יתיב דרש בבי מדרשא דטיבריה (ירוש' חגיגה פ"ב ה"א, ע"ז ע"ב) וכו'. וכן נזכרת טיבריא בירושלמי פעמים רבות, ולא אמרו "הכא". ואף תושב ירושלים מספר כדרכו ואומר: מעשה היה בירושלים (ולאו דווקא: כאן), יתר על כן התנא שאמר "מעשה בבית דגן שביהודה" היה דייקן, ובא להוציא בית בית דגן שבגליל".³¹כמפורש בתוספתא שביעית פ"ז הי"ג, סוף עמ' 197: ובני גליל העליון (כלומר, אוכלין בשביעית) עד שיכלו לופסי בית דגן וחברותיה.

ואשר לראייה מן הלשון "משום חמשה זקנים שבאו מיהודה", הרי כבר אמרנו שאין לשון זו מוכיחה כלום, והכוונה שבאו מיהודה,³²מיבנה, או מפקיעין. ולא מן הגליל.³³משום שלפעמים היו באים לשם זקנים מן הגליל. והרי גם בירושלמי (שסודר בגליל) אמרו (מו"ק פ"ג ה"א, פ"א סע"ד, נדרים פ"ט ה"א, מ"א ע"ב): עד שבא אחד מזקני הגליל, ואית דאמרין ר' שמעון בן אלעזר הוה. ואף שהמעשה שם בגליל היה לא נמנעו מלומר "אחד מזקני הגליל". ואף בנידון שלפנינו אפשר שהמעשה בלוד היה, ובאו לשם חמשה זקנים

ממקום אחד, שביהודה, ואמרו מי חטאת שנעשו מצוותן וכו'. יתר על כן אנו יכולים למצוא אסמכתא שאותם חמשה זקנים באו ללוד, והורו בעניין טומאה וטהרה. וכן אנו מוצאים בתוספתא מקוואות פ"ז (פ"ח) סה"י: זה היה³⁴כ"ה בכי"ו ובראשונים, ובדפוסים נשמטה מלה זו בט"ס. מעשה וכמנו עליו חמשה זקנים בלוד וטמאוהו. וכן בתוספתא טהרות פ"ט סהי"ד: זה היה מעשה וכמנו עליו חמשה זקנים בלוד³⁵כן מעתיק הר"ש בטהרות פ"ח מ"ו, ובס' יחוסי תנאים ואמוראים, ערך זעירא בר חיננא, הוצ' רי"ל מימון, עמ' קצ"ד. ולפנינו נשמטה מלה זו בט"ס. וטמאוה. ואף בירושלמי (ביצה פ"ג וה"ו, ס"ב ע"א): שמואל אמר טען חמשה זקנים שהורו לר' טרפון בלוד. ורשאים אנו לשער שבס"ז העיד ר' חנינא משום חמשה זקנים שבאו מעיר אחת שביהודה ללוד, ואמרו מי חטאת וכו'.

ומצאנו במדרש שלנו פיסקא חשובה שאולי אפשר להסתייע ממנה לעניין ברור מקום סדורו של ספרי זוטא. וכן אמרו בעמ' 296, שורה 6: תפדה במה, אמ' כסף. בכמה? אמ' חמשה שקלים, באיזה שקל, אמ' בשקל הקדש, לא ערביות. וכמה הוא שקל הקדש, אמ' עשרים גרה, כשאמר תפדה ריבה אסימון של כסף ואסימון של זהב וטבעות³⁶ואין צורך להגיה, כמו שהגיה הרח"ש הורוביץ בס"ז והבאים אחריו במה"ג. ועיין במלונו של יסטרוב ערך טבע א' וטבע ב', וכ"ה גם בסורית. של נחשת.

ובמכילתא דרשב"י:³⁷כ"ב, ט"ז, עמ' 209. ועיי"ש עמ' 183 (ובשנו"ס) ותו"כ חובה פ"כ ה"ו, כ"ו ע"ב. כסף יכול בבליות עלמיות³⁸עיין מ"ש B. V. Head בספרו Historia Numorum, עמ' 822. לדעתו הפסיקו לטבוע מטבעות של כסף בעילם בסוף המאה השנייה למספר הרגיל. ובתו"כ הנ"ל: מדיות. וקפוטקיות וכו', אף שקלים האמ' כאן בשקל הקדש. והמכילתא הוציאה כמה מטבעות שהיו קרובים לשקל הקודש, אבל במדרש שלנו הוציאו את המטבע הערבי גרידא, ומכאן משמע שמטבע זה היה מצוי באותו מקום. והכוונה, כנראה, למטבע הנבטי הקדום.³⁹עיין בספרו של Head הנ"ל, עמ' 811. אבל אינו מסתבר כלל שהכוונה למטבע של Arabia Petraea, משום שהמטבעות הם לאמיתו של דבר כמו רומיים, שאין להם שום יחס לשקל הקודש, עיין בספרו של Head הנ"ל, עמ' 812. ובוודאי שרחוק הוא לשער שהכוונה למטבע של Arabia Felix, שאנו יודעים עליהם מעט מאד, עיין בספר הנ"ל, עמ' 813, ומ"ש G. F. Hill ב- Proceedings of the British Academy כרך ז', עמ' 1 ואילך, שם, עמ' 23 ואילך.

ובבבלי בכורות מ"ט סע"ב (על משנתנו שם: חמש סלעים של בן וכו' בשקל הקדש במנה צורי): מנה צורי. אמר ר' אסי מנה של צורי, ר' אמי אמר דינרא ערבא וכו'. ועיי"ש ברש"י ובתוספות, ד"ה ר' אמי. ובתשובת הגאון שבגנזי שכטר ח"ב, עמ' 159: אמר רב אסי מ[נה] של צור הו משקל דינר של ישמעאלים. ועיין בה"ג ה' בכורות ד"ר קל"ט ע"א, ד"ב סוף עמ' 535. ועיין שו"ת ר"א בן הר"מ סי' פ"ב (הוצ' רא"ח פריימן, עמ' 118 ואילך), ובפירושו לתורה סוף שמות, הוצ' ר"ס ששון, עמ' תצ"ב, ובהערה 16 שם. וכבר האריכו האחרונים בזה.

ברם בספר המעשים לבני א"י:⁴⁰תרביץ ש"א ס"א, עמ' 95. חמשה חרובים כהלכה.⁴¹ההתחלה חסרה. בכל מקום שאת שונה סלע, ארבע חרובין הוא הסלע, והכסף (והכסף) שלשקל שני חרובין, והזוז חרוב אחד, ודינרין סתם שני חרובין הן, ודינרי זהב עשרים וארבע חרובין וכו'. ועיין מ"ש רב"מ לוין בהקדמתו שם.⁴²תרביץ הנ"ל (לעיל הערה 40), עמ' 89 ואילך. ומהרי"ן אפשטין הוסיף:⁴³שם, עמ' 90, הערה 1. הכסף של שקל שני חרובין - "ודינרין סתם שני חרובין הן", מתאים לירושלמי שקלים פ"ו (צ"ל: פ"ב ה"ד), מ"ו ד': בקשו לשקול דינרין קרטין וכו', כי "חרוב", خروب בערבית, הוא קרטין, ביונית Karat" ,κεράτιον" עיין קרויס לעהנווארטער 566, ופראנקל אראמ' פרעמדווארטער 200. ברם הדברים הללו קשים מאד, ובוודאי ש"κεράτιον" ביוונית הוא פחות מדינר. וכנראה שכאן הכוונה לא לגרעין החרוב, אלא לפרי החרוב (κέρας), ומשקלו בכסף הוא דינר, ולפנינו מטבע כסף ערבי עתיק, ועיין בספרו של פראנקל הנ"ל.

ולפ"ז אין כאן עניין של מקום שבו היה מצוי המטבע הערבי, אלא היה תנא שסבר שהקרט הערבי הוא מחצית שקל הקודש (כירושלמי שקלים הנ"ל), וחלק עליו בס"ז הנ"ל. ודברי ר' אמי (או: ר' אסי, לגירסת הגאון הנ"ל) יסודם במסורת של תנאים. אלא שכל העניין מסור לבעלי מקצוע שנתמחו בשוויים של מטבעות עתיקים ואסור לנו לנגוע בענף מסובך זה, ולא באנו אלא לעורר. סוף דבר, כל מה שכתבנו לעיל מסתבר כהשערה קרובה, אבל העיקר הוא שאין לנו להמציא מרכזי תורה שאינם ידועים לכו, ואם אנו מוציאים את ציפורי ואת טבריה, הרי אין לנו אלא להניח שמדרש זה כשנה ע"י תנאים בבית המדרש שבלוד, שבוודאי היה קיים באותו זמן, כמו שהראינו לעיל.

לפני שנתחיל לדון על מסדרו האחרון של המדרש שלנו עלינו לעיין שוב בדברי מהרי"ן אפשטין שכבר ישב על מדוכה זו ודן על מקום סדורו של ס"ז ועל מסדרו האחרון. וכ"ה כותב:⁴⁴תרביץ ש"א ס"א, עמ' 50. "ואשר למסדרו האחרון. יוצא מתוך ס"ז 283, שורה 19: שבעת רבעים מדבריים וקב וחצי ירושלמיים שהן חמשת רבעים משלנו, בהשוואה לעירובין פ"ג ע"ב: שהן ה' של ציפורי, שהמסדר היה בן ציפורי."

אם נשיב את מהרי"ן אפשטין כמדותיו הרי ראייה זו "אינה כלום", שכן כתב בעצמו:⁴⁵מבואות לספרות האמוראים, עמ' 283, הערה 43. על ההשוואה בין שתי השיטות של מהרי"ן אפשטין במקום הנ"ל וביחס לס"ז העירני ידידי פרופ' רא"ש רוזינטל. "הראיה מן כא וכו' אינה כלום וכו' שהרי הדברים אמורים מפי ר' אבהו וריב"ח חכמי קסרין". כלומר המסדר של מסכת נזיקין הירושלמית, שלא היה בן קיסרין, לא שינה את לשונו של ר' אבהו (שישב בקיסרין ואמר על עיר זו "כא" "הכא"), והניח אותו כמות שהוא. והנה הברייתא שלנו ממשנת ציפורי היא, שהרי ר' יוסי (בן ציפורי) מפרש אותה: חמשת רבעים גדושים לחייב,⁴⁶עיין מ"ש על הנוסח הנכון בברייתא זו לעיל, עמ' 41. וממילא אין מכאן שום ראייה על סידור הס"ז בכלל; המסדר שכה את משנת ציפורי כמות שהיא, ולא שינה את לשונה, כשם שנהג המסדר של מסכת נזיקין הירושלמית בדברי ר' אבהו מקיסרין. ברם להלן (עמ' 131) נראה שטענתו של מהרי"ן אפשטין ביחס לקיסרין "אינה כלום", והדיבור "הכא", ובנידון דידן "משלנו" הוא מכריע (אם נקבל את הפירוש: משלנו - במקום שלנו).

אבל הר"ח אלבק השיג⁴⁷מכתב חדשי הגרמני חע"ה, 1931, עמ' 405. על ראייה זו של מהרי"ן אפשטין, וטען ש"חמשת רבעים משלנו" אין פירושו של מקומנו, אלא של זמננו, ובזמן המסדר היתה מדת ציפורין מקובלת בכל מקום (עיין מ"ש על כ"ז להלן), וממילא אין מכאן ראיה כלל על מקום המסדר. נסתער עליו מהרי"ן אפשטין, וטען:⁴⁸"מעין תשובה" בתרביץ ש"ג ס"ב (תרצ"ב), עמ' 232, אחרי "ספרים חדשים". "שלנו (משלנו), דידן (מדידן), אינו מציין ניגוד בזמן, אלא ניגוד במקום ובגוף". לא ידעתי מה פסול מצא בהשגתו של הר"ח אלבק, שהרי גם לפי שיטתו "שלנו" מציין ניגוד בגוף, והפירוש הוא איפוא "שלנו", ולא של הקדמונים, וניגוד בזמן הוא ממילא ניגוד גם בגוף, לא קבים ירושלמיים", אלא שלכו. ולא עוד אלא שבאותה הלכה עצמה של הירושלמי (ר"א ע"ב) שמהרי"ן אפשטין מסתייע ממנו (עיין להלן בסמוך): הדא דאת אמר בהין עתיקי (צ"ל: עתיק'), ברם בהן דידן, כדי לבשל ביצה קלה. וכן היתה הגירסא גם לפני בעל מלא"ש למשנתנו פ"ח מ"א (ולפניו היה כת"י של ירושלמי שבת, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, סוף עמ' 128, ועיי"ש עמ' 27, 155 ועוד). ופירושו שלא דברה משנתנו אלא בדבש העתיק (של הימים הקדמונים) שהיה ראוי לרפואה כשהדביש, אבל הדבש שלנו כשמדביש אינו ראוי לכלום, אלא לשריפה. הרי לפניך ניגוד: עתיקא - דידן, כדברי הר"ח אלבק. אבל עדיין יש לחשוש שמא יש שם ט"ס בירושלמי. ומ"מ היה צריך להעיר על כך.

יתר על כן, מהרי"ן אפשטין מביא ראייה⁴⁹תרביץ הנ"ל, עמ' 232, הערה 1. לדבריו: ירוש' שבת פ"ח, י"א ע"א וש"כ: הדא דידן הות, ולמה לא אמר עתיקתא (בבלי פסחים ק"ט א') וכו'". כוונתו אינה ברורה. אבל כשנעתיק את כל לשון הירושלמי יתברר לנו העניין, וכ"ה שם: תני חצי שמינית טברנית הישנה.⁵⁰וכ"ה ("ישנה") גם במקבילה בפסחים פ"י ובשקלים פ"ג בכי"מ, בנוסח הרש"ס ובכ"י שפרסם הר"א סופר עם פירושי רבינו משולם ותלמידו של רשב"ש. ובהוצאות שלפנינו בשקלים נשמטה מלה זו בט"ס. אמר ר' יוחנן הדא דידן הוות, ולמה לא⁵¹וכ"ה גם במקבילה בפסחים ובשקלים נוסח הרש"ס. אבל בשאר הנוסחאות בשקלים נשמטה המלה לא". וכנראה שהשמיטוה בכוונה משום שלא הבינו פירושה. ואף בירושלמי כפשוטו, ריש עמ' 154, סמכתי על הגירסא המוטעית בשקלים, משום שנראתה לי יותר נוחה. אמר עתיקתא, בגין דהוות⁵²כ"ה בכל הנוסחאות כאן ופסחים ושקלים. והגהתי בירושלמי כפשוטו הנ"ל: דלא הוות וכו', וטעות היא. ביומוי. אית דאמרין וכו'. וכוונת הירושלמי ברורה (וכמו שפירש בפ"מ במקומו), ששאלו על ר' יוחנן שאמר על החצי שמינית שהזכירו לעיל שם: "הדא דידן הוות", למה לא אמר "הדא היא עתיקתא דידן", ולמה שינה מלשון הברייתא. ותירצו: בגין דהוות ביומוי, כלומר, הואיל ומדה זו היתה עדיין קיימות בילדותו, לפיכך דייק יותר מאשר התנא של הברייתא, ואמר "הוות", ולא הזכיר "עתיקתא". וכן באמת בבבלי פסחים ק"ט א': א"ר יוחנן תמנייתא קדמייתא בטבריא וכו', כלומר, השמינית הראשונה, השמינית שקדמה לשמינית של זמנינו,⁵³עיין ירושלמי תענית רפ"א, ס"ג ע"ג: היא דעתיה דר' אליעזר קדמייתא, היא דעתיה אחרייתא וכו', וכיון דהוא חמי לון דלא מדכרין בקדמיתא (כלומר, בשחרית) ומדכרין באחריתא (כלומר, במוסף) וכו': נדרים פ"ב סה"ג, ל"ז ע"ב (ומקבילה): מסתברא כאחוי דחיפה באחריתא, ודחיפה בקדמיתא. וכע"ז בכו"כ מקומות. ותכופות אין "קדמיתא" אלא "קמייתא" (של הבבלי. ועיין דק"ס פסחים שם). ו"קדמייתא" היא לאו דווקא "עתיקתא" אלא הראשונה (בניגוד למדה של אותו זמן) שנהגה זה לא מכבר. אם אנו משווים את לשון הירושלמי והבבלי הנ"ל אנו רואים שבין הברייתא ובין ר' יוחנן מדברים על המדה של טבריא, וכל חידושו של ר' יוחנן הוא בזה שאמר "הוות" (בירושלמי), או "קדמייתא" (בבבלי), הרי לך מפורש כפירושו של הר"ח אלבק, "הדא דידן הוות" אבל עכשיו אינה דידן, כלומר, ניגוד בזמן.

שוב כתב מהרי"ן אפשטין:⁵⁴בהערה הנ"ל (לעיל, הערה 49). "ועיין ירוש' ב"ק פ"ט, ר' סע"ד". וכ"ה לשון הירושלמי שם: אילו זבנת לי מטיבריא הוון עשרין וחמשה מודיו, כדון דזבנת מציפורי ליתנון אלא עשרין מודיי, את אובדת דידך, אנא לא אובד דידי. כוונת מהרי"ן אפשטין להשיג על דברי הר"ח אלבק שטען שכבר בזמן התנאים האחרונים היתה מידת ציפורי מקובלת בכל מקום. ויש כאן, כנראה, פליטת הקולמוס של מהרי"ן אפשטין, שהרי בירושלמי ב"ק אין מדברים כלל על מדות שונות, שאם כן הדבר מה איכפת לו ללוקח אם הוא מקבל עשרים וחמש מדות קטנות של טבריא, או עשרים מדות גדולות של ציפורי, והמודיוס הרומי (שבו אנו עסוקים בירושלמי שם) לא היה שונה כלל בין טבריא ובין ציפורי. הנידון שם הוא המחיר, משום שבטבריא היו החטים בזול,⁵⁵לשם היו מביאין חטים מעבר הירדן, דרך סוסיתא, עיין ירושלמי שביעית פ"ח ה"ג, ל"ח ע"א. ובציפורי ביוקר, והמשלח טוען שהשליח הפסיד לו בזה שלקח בציפורי, שקיבל שם פחות חטין מאשר היה מקבל לוא היה קונה בטבריא, ואין הירושלמי בב"ק עניין כלל לנידן שלנו.

כאמור, אין איפוא למצא פגם בפירושו של הר"ח אלבק שפירש "חמשת רבעים שלנו", חמשת רבעים של זמניכר, אלא שהדברים צריכים תיקון במקצת והשלמה. אין לומר שבזמן התנאים האחרונים השוו את כל המדות, שהרי כמה פעמים ייחדו בברייתות את משקל ציפורי,⁵⁶עיין תוספתא כפשוטה ח"א (פיאה), סוף עמ' 185 ואילך, ועיין בבלי כתובות קי"א ב'. אלא שבמשנתנו, שנסדרה בציפורי נקטו במידת ציפורי בלי להזכיר את שמה. ולהלן נראה שאף בזמן האמוראים היו בא"י קבים שונים, ולא כשתנה העניין אף בזמן האמוראים האחרונים שכן מעיד גוי (שגר בצעירותו בטבריא) לפי תומו⁵⁷אפיפניוס בספרו על המשקלות והמדות, נוסח הסורי, הוצ' J. E. Dean (1935) 58 עמ' 102, ובתרגום האנגלי שם, עמ' 46. שהיו קבים שונים בא"י, ופעמים הוא רובע המודיוס, פעמים חמישית ופעמים ששית.

ובאמת עצם הדברים מתברר מתוך הירושלמי עצמו, אלא שהמפרשים ז"ל לא עמדו על פירושו הנכון. וכן אמרו בירושלמי חלה פ"ב רה"ו, כ"ח סע"ג: ר' אימי בשם ר' ינאי קב טיברני חייב בחלה.⁵⁸כלומר, משום שקב של טיבריא היה גדול משל ציפורי, והוא החזיק חמשת רבעים של קב ציפורי. חד חליטר שאל לר' יוחנן,⁵⁹כלומר, החליטר שלא רצה להכנס לספקות אם החליטה חייבת בחלה (משנת חלה פ"א מ"ו, ומ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ב, עמ' 791 ואילך), שאל את ר' יוחנן כיצד יעשה ויהא פטור מן החלה מטעם פחות כשיעור של חיוב חלה. אמ', איזיל עביד ארבע ופליג.⁶⁰שהרי חמשת רבעים חייבים בחלה, ויעץ לו לפחות חצי רובע, וממילא יהא פטור מחלה. ויאמר ליה תלתא ופליג.⁶¹ופירש לנכון בשערי תורת א"י במקומו, שהקושיא היא מדברי ר' ינאי לעיל שאמר שקב טיברני חייב בחלה, והרי בטבריא, מקומו של ר' יוחנן, קב (ארבע רבעים) חייב בחלה, וכיצד אמר לו "ארבע ופליג", וצריך היה להורות לו "תלתא ופליג", כלומר שלשת רבעים וחצי של קב טיבריא. א"ר זעיר' קבייא באתריהון רובעיא איזדרעון. ואין ספק שצ"ל: איזדערון,⁶²כמו שהגיהו במשביר החדש (ערך תלתא, ע"ו ע"א, הערה ס"ב) ובשערי תורת א"י הנ"ל, אלא שנשתבשו בפירוש המשך המאמר, ובשערי תורת א"י הגיה. כלומר נתמעטו. ונ"ל בכוונת דברי ר' זעירא: קבייא באתריהון, רובעיא איזדערון, כלומר הקבים כשארו במקומם ולא נשתכר,⁶³וקב טיברני חייב בחלה. אבל הרובעים כשתנו ונתקטנו. וממש כסיגנון זה בירושלמי קידושין פ"א ה"א, כ"ח ע"ד: נחשה באתריה קיים, כספא זליל וכו', כספא באתריה קיים נחשא יקיר וכו׳.

לפנינו עדות מפורשת של תלמידו של ר' יוחנן שישב בטבריא, ובוודאי הכיר את הקב הטיברני, שמדת הקב בטבריא לא כשתנתה והיה גדול משל ציפורי, אבל הרובעים של הקב כתקטנו. וכן מוכח מתוך הוראתו של ר' יוחנן לאותו חליטר,⁶⁴כלומר, חילקו את הקב ל"רובעים" קטנים שיהו מתאימים לשל ציפורי, ועיין ירושלמי סוכה פ"ג ה"א, נ"ג ע"ג, ובבלי שם ל"ב ב', ומ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ד (סוכה), עמ' 862, ד"ה ר' טרפון. שהשוו את הרובעים של טבריא להללו של ציפורי. והדברים מוסברים מאליהן, שהרי רוב שיעוריהן של חכמים היו ברובע,⁶⁵עיין בקונקרדנציות למשנה ותוספתא ערך רובע (וכוונתי למדה, ולא למשקל). ולפיכך השוו את הרובעים.⁶⁶ועיין אוה"ג עירובין, התשובות, עמ' 66. ומתוך עדותו של ר' זעירא אנו למדים שוב שהדברים לא היו כן בתחילה, אלא שבזמן מן הזמנים נתקטנו הרובעים והושוו. ולפיכך אין ללמוד כלום מלשונו של ס"ז ("ה' רבעים משלנו") על מקום סידורו, ואף בדרום א"י היה אפשר לומר "חמשת רבעים משלנו" (בניגוד לרבעים הירושלמיים הקדמונים) שהיו קיימים באותו זמן, והיו שווים לשל ציפורי וכשל טבריא.

זו היא הראייה היחידה של מהרי"ן אפשטין על סידורו של ס"ז בגליל שהיינו חייבים להזדקק לה, שאר שלש הראייות שלו (מעשה בבית דגן שביהודה, חמשה זקנים שבאו מיהודה, פפייס איש אונו) כבר סולקו לעיל, עמ' 96 ואילך. ממילא נשארת ההנחה שלנו שלעיל שהמדרש שלנו סודר בדרום, והיינו בלוד.

ואשר למסדרו האחרון, כתב מהרי"ן אפשטין:⁶⁷מבואות לספרות התנאים, עמ' 745. "והנה בציפורי ישב - לפחות זמן רב - בר קפרא תנא ופייטן,⁶⁸הפיזור שלי, משום שאפשר היה לחשוב שמהרי"ן אפשטין הרגיש שיש איזה יחס בין "הפייטנות" של בר קפרא ובין הסיגנון של ס"ז. אבל הואיל ואין זכר לכך בכל כתבי מהרי"ן אפשטין, הרי מסתבר שלא כיוון המחבר אלא לספר בשבחו של בר קפרא. שהתבדל מבית מדרשו של רבי, שעלה מיהודה והתיישב בגליל. ואמנם אנו מוצאים את דרשת ב"ק שבברכות ס"ג א' סתם (הפיזור שלי) בס"ז 317, שורה 1: זלת (כצ"ל) קפיץ קני, באתר דלית גוברין השתדל להיות גבר. ואע"פ שאין אנו מוצאים כאן בס"ז סוף מטות, שורה 13-12, את תני ב"ק שבע"ז ע"ה ב', אין זאת אומרת עדיין שאין הוא המסדר; שכן אפשר שתני ב"ק זה לקוח ממקום אחר במדרשו, או ממשנת ב"ק, ולא ממדרשו".

הדברים הללו נתפרסמו אחרי פטירתו של מהרי"ן אפשטין ז"ל, ולכאורה קשה להאמין שיצאו מידי עטו. דרשת בר קפרא בבבלי ברכות לא הובאו בספרי זוטא סתם, והברייתא של בר קפרא בבבלי ע"ז חולקת במפורש על המדרש שלנו, ואין לומר עליה "שאין אנו מוצאים" אותה בספרי זוטא סוף מטות, מפני שאנו מוצאים שם בדיוק את ההפך מן הברייתא של ב"ק בבבלי ע"ז. ונעמוד על הדברים ראשון, ראשון.

וכ"ה בס"ז, ריש עמ' 317: הלל אומר בשעת המפזרין כנס את הרגל, דלית קפיץ קני מיניה, באתר דלית גוברין השתדל להיות גבר. והנה הרישא הרי בוודאי של הלל הזקן היא,⁶⁹כמפורש בתוספתא סוף ברכות ובמקבילות. וגם הסיפא היא של הלל,⁷⁰כמפורש במשנת אבות פ"ב מ"ה, ועיין מ"ש על ייחוסה של משנה זו להלל הזקן מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1183, ובמבואות לספרות התנאים, עמ' 233. ובאבות דר"ן נו"ב פל"ג, ל"ו סע"ד, מיוחס מאמר זה לר' עקיבא. בכל אופן משמע שבעל ס"ז ייחסה להלל הזקן ועל כל פנים לא לבר קפרא. וממילא אין לפסוק ולומר על האמצעיתא שהיא סתם", וכבר קפרא בבבלי. ועוד נשוב ונדון להלן בברייתא זו ובגירסתה הנכונה, אבל בוודאי ובוודאי שאין לומר עליה בלי שום הוכחות ובאורים שהדרשה של בר קפרא בברכות היא "סתם" בס"ז.

והואיל והברייתא השנייה שבס"ז חשובה מאד, ואף הגירסא בברייתא בע"ז אינה בטוחה, עלינו להעתיק את הדברים ולפרשם. וכן אמרו בס"ז,⁷¹הנוסח שם הוא ע"פ כ"י אוקספורד שפרסם רש"ז שכטר בצופה האנגלי סידרא ישנה ח"ו, עמ' 657. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 4, הערה 5. עמ' 330, שורה 4: וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים. כלים שהן מחוסרין הגעלה, אלו הדודים.⁷²כן מעתיק בשם ס"ז בתוספות רי"ד מהדורא תניינא סוף ע"ז (מ"ה ע"א מן הספר), והעיר עליהן באמבוה דספרי במקומו. ובקטע מן הגניזה בטעות: הדודים. ובילקוט בין בדפוס ובין בכ"י יש כאן השמטה. וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים. כלים שהם מחוסרים שטיפה, אילו הקיתונות והדוליות והסיטליות.⁷³מלה זו הובאה במלונות רק בשם הערוך ערך סטל, שכתב שם בשם ירושלמי שבת (פ"ו ה"ג, ו' ע"א): מהו ליתן צלוחיתא גו עגלתא. א"ל הבה (כ"ה בערוך ד"ו ובשרידי הירושלמי, עמ' 76) גו סטלא. אבל בירושלמי שלפנינו: גו נטלא. ובירושלמי כפשוטו, עמ' 83, לא הבאתי את גירסת הערוך, מפני שסמכתי על הספר שרידי הירושלמי (הנ"ל), שאף שם: גו נטל ... ברם הגירסא "נטלא" בירושלמי חשודה היא, ואיננה בשום מקום אחר בירושלמי. עכשיו באו לידי הצילומים של קטעי הגניזה, ושם ברור בלי צל של ספק: גו סטל ... ולפ"ז ברור שצדק ר' בנימין מוספיא שפירש סטלא, situla, σίτλα, דלי. ואף לפנינו בס"ז כאן נשנו דלאים (דוליות) ודלאים קטנים (סיטליות). וזכינו למלה זו גם בספרות התנאים. וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים.⁷⁴בכ"י מקוצר: וכל א' ש' ל' י' ב'אש ת' ב'. וכע"ז להלן. כלים שאינם עשויים לקבלה. אלו הפשוטים אלו הסכינים והסיפים והרמחים. וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים. כלים שאינם עשוים למלאכה, אבל עשוים לכראי, אלו קטליות וכזמים וטבעות ונזמי האף. כשאמר דבר ריבה כלים תלוים בשמותיהם ומשמשין בשמות אחירין, כן שלפני המטה וקלה ומכורה.⁷⁵הגירסא "וקלה ומנורה" היא גם בילקוט כ"י אוקספורד, ובהבאה לאחד מן הראשונים שהעתיק שכטר בצופה האנגלי הנ"ל (לעיל הערה 71), עמ' 658, בהערה. ובילקוט בדפוסים: וקנה ומנורה. ובר"ש כלים פי"א מ"ב: וקולב של מנורה. ושמא יש לה יחס ל"זקוקה דיקלון" (=של קלון) בירושלמי שבת פ"ב ה"ד, ה' ע"א. דבר וכל דבר ריבה כלים תלוים בשמות אחרין ומשמשין בשמותיהן, פיה של מנורה ופלס⁷⁶וכ"ה בהבאה לאחד הקדמונים הנ"ל (לעיל הערה 76). ובר"ש הנ"ל: ופילס, וברא"ש שם: הפולס. ובילקוט בטעות: ופוט. ושמא הוא פרח המנורה (flos) שהוא טמא (כלים פי"א מ"ז). וכל הקישוטים של הבניינים נקראים בלשון רומית fores, פרחים. של מכורה פיה של קרן ופלס של קרן. יכול שני מרבה קנה של מכורה וקנה⁷⁷נ"ל קרוב לוודאי שצ"ל: וקבה (וכמעט שאין כאן הגהה, והחילופים בין נו"ן ובי"ת מצויים מאד בכי"י) של קרן, שכן נשנו יחד קבה של קרן וקנה של מנורה במשנת כלים פי"א מ"ז: הקב (עיין מלא"ש) שלה (כלומר, של הקרן) ר' טרפון מטמא, וחכמים מטהרין כיוצא בו קני מנורה טהורין. של קרן ת"ל אך.

והמדרש שלנו מרבה בתחילה כלים תלויים בשמותיהם, והיינו שאין להם שם לוואי,⁷⁸עיין מ"ש לעיל עמ' 20. וכאן שם לוואי הוא לא לוואי לשם מקום, אלא הכוונה לפשוטי כלי מתכות שיש להם שם לוואי וטפל לכלי אחר. וכל אחד כלי לעצמו⁷⁹והם טמאים, מפני שיש להם גם שמות בפני עצמן, עיין כלים פי"א מ"ב, בר"ש וברא"ש שם. ועיין ר"מ פ"ט מה' כלים ה"א ה"ה, ובקרית ספר שם. ועיין סדרי טהרות, כלים קי"ז ע"ב. (וסתם כן וקולב הם לא של מטה ושל מנורה), אבל פעמים משמשין שימושן בשמות אחרים, בשם לוואי, כגון כן שלפני המטה וכו'. וכן כלים תלויים בשמות אחרים, כגון פיה של מנורה ופלס של מכורה וכו', שיש להם שם לואי בשימושן העיקרי, כשהם משמשים עם מנורה וקרן, אבל כשמשמשין לעצמן משמשין בשמותיהן, כל הכלים הללו אעפ"י שאין שמושן באש, צריכים העברה במים. וממשיך המדרש: יכול שאני מרבה קנה של מכורה וכו', ת"ל אך, כלומר, הדברים הללו אינם לא כלים ולא תכשיטים.

קיצורו של דבר, המדרש שלנו מרבה כל מיני כלים לטבילה אפילו הללו שאינם כלי סעודה, ומוציא רק דברים שאינם כלים כלל, ואפילו סייפים ורמחים, ואפילו תכשיטים טעונים טבילה. וכן אמרו בירושלמי ע"ז ספ"ה, מ"ה ע"ב: תני ר' הושעיה צריך להטביל.⁸⁰מוסב על משנתנו שם ספ"ה, ושנה ר' הושעיה שצריך להטביל את הכלים אחרי שהגעילם, עיין בבלי שם ע"ה ב'. כהדא רבמי סלק עם ר' יודן כשייא לחמתא דגדר ושאלון כסף (כלומר, תכשיטי כסף) מן אילין דאוסינוס,⁸¹כ"ה בד"ו, וכנראה שצ"ל: דאוסוניס, והכוונה למשפחה רומית שהיתה בחמת גדר, .Αὔσονες שאלון לר' ירמיה. אמ' צריך להטביל, לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל וכו', אבל שואל מותר, מעתה אפילו כלים וכו'. וברור מתוך הירושלמי שר' אמי ור' יהודה נשייא לא כלי סעודה שאלו מן הגוי אלא כסף לכוי, והצריכו טבילה מפני שיצא מטומאת הגוי לקדושת ישראל, כמפורש בס"ז כאן שאף תכשיטים צריך להטביל כדי להשתמש בהם.⁸²ולאו משום טומאה גרידא אתינן עלה. ובתוספ' רי"ד סוף ע"ז נקט כבבלי ע"ה ב' שאין צריכים טבילה אלא כלי סעודה, ולפיכך תפס כדבר פשוט שהסיפא בס"ז כאן היא לעניין טומאה וטהרה גרידא. ואף בספרי סוף מטות משמע כשיטת הבבלי, שלא הזכירו שם אלא כלי סעודה, ובמקום "והסיפים והרמחים" שבס"ז שנו שם: "והקדירות והשפודים והאסכלות", והטעם הוא משום "געולי", או "גיות", או "גויות", עיין בהוצ' הורוביץ, עמ' 214. ובשנו"ס שם. ועיין בתוספות שבת נ"ח ב', ד"ה כל, ובחידושים המיוחסים להריטב"א שם. וממילא אף בגדים שנקנו מן הגוי אסור להשתמש בהם בלי טבילה, וכמו שהקשה רב ששת (בבלי ע"ז ע"ה ב'): אי הכי אפילו זווא⁸³עיין ערוך ערך זווא. דסרבלי, ולשיטת הס"ז והירושלמי אין הכי כמי שאפילו הם צריכים טבילה.

עכשיו נעבור להמשכו של ס"ז שם: יכול יצאו במי שטיפה, ת"ל במי נדה יתחטא. יכול יצאו במי הזייה וכו'. ופירושו, יכול יצאו במים שהעבירם בהם, ולא יצטרכו שוב להזייה (מגזירת הכתוב), ת"ל במי נדה יתחטא. ומכאן ברור שהכתוב מדבר בכלים שנטמאו וצריכים הזייה, כפירש"י, וכפי שיוצא גם מספרי. אבל בבבלי ע"ז ע"ה ב' אמרו: תנא וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. מנהני מילי. אמר רבא דאמר קרא, כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת. תני בר קפרא מתוך שנאמר במי נדה (במדבר ל"א, כ"ג) שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי ת"ל אך, חלק, א"כ מה ת"ל במי נדה מים שנדה טובלת בהם, הוי אומר ארבעים סאה. הרי לך מפורש שלבר קפרא לא דיבר הכתוב בכלי מדין שנטמאו במת והטבילה היא כדי להשתמש בהם בהיתר, ולא מחמת טומאה אתיכן עלה, ובס"ז כאן מפורש להפך שצריכין הזייה.

ובשאילתות סי' קל"ז מעתיק: שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי ת"ל וטהר⁸⁴והעיר הנציב בהעמק שאלה שם, הערה י' שכ"ה היא הגירסא גם בשאילתות כת"י ובתנחומא [חקת, הוס' מנטובה סי' ב']. ועכשיו אנו רואים שכן גרס בבבלי גם הראב"ד בחידושיו שם, עמ' 262. (כלומר, תעבירו באש וטהר). אם כן מה ת"ל במי נדה וכו'. לפי גירסא זו אפשר לפרש בבבלי: מתוך שנאמר במי נדה, שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי, ת"ל וטהר,⁸⁵והצריכותא בבבלי להלן שם היא שאנו זקוקים לדרשא של רבא לעיל שם וגם לדרשא של בר קפרא. ועיין בהעמק שאלה הנ"ל. כלומר, הכתוב אומר בפירוש "וטהר", וממילא עלינו להניח שהכלים כבר הוזו (שאם לא כן אי אפשר לומר וטהר"), א"כ מה ת"ל במי נדה, מים שכדה טובלת בהם וכו'. ולפ"ז לא אמר בר קפרא כלל שמדברים כאן בכלים שאינם צריכים הזייה, ובנידון זה אינו חולק על הברייתא בס"ז, אבל מכל מקום לא הזכירו בס"ז טבילה בארבעים סאה, ודרשו במי נדה כפשוטו, במי הזייה, שלא כבר קפרא.⁸⁶בס"ז שם ממשיך: יכול יצאו במי הזייה ת"ל וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם. מלמד שהן טעונין הזייה אחר טבילה. וכבסתם בגדיכם אחר תבואו אל המחנה. אחר טבילה וכיבוס בגדים. ולפ"ז מוכח שברישא צ"ל: מלמד שהן טעונין הזייה [ו]אחר' (= ואחריה) טבילה. ואפשר שהפירוש הוא: יכול יצאו במי הזייה, כלומר שאם הזה ולא הטביל יצא, ת"ל וכבסתם בגדיכם ביום השביעי. כלומר אחר הזייה צריך להטביל את הבגדים (שהרי לשיטת ס"ז והירושלמי אף בגדים של גוי צריכים טבילה), עיין לעיל שם ל"א, כ'. ואח"כ דורש מסוף הפסוק על הבגדים של עצמם, שטעונין טבילה אחר הזייה מחמת טומאה, ככל כלי שנטמא. ולפ"ז מתיישבים קצת דברי מהרי"ן אפשטין, והגירסא בבבלי היא כגירסת השאילתות והראב"ד, וכמו שפירשנו בפנים, ואף בר קפרא מודה שצריכים הזייה. אבל כ"ז השערה רחוקה. וכן יכול המתעקש להתעקש ולפרש: יכול יצאו במי שטיפה (כלומר, במי שטיפה בעלמא) ת"ל במי נדה יתחטא (כלומר, בארבעים סאה שהנדה טובלת בהם). יכול יצאו במי הדווה (והסופרים שלא היו רגילים במלה זו תקנו ע"פ העניין: הזייה), והיינו במים שהדווה (הנדה) טובלת בהם, והוא מגזירת הכתוב, ואינם זקוקים שוב להזייה שנייה ביום השביעי, ת"ל וכבסתם את בגדיכם ביום השביעי, מלמד שהן טעונין הזייה (כלומר, הזייה שניה) אחר טבילה (כלומר, אחר הטבילה במי נדה, בארבעים סאה). ומדברים בבגדי הגוים. ועכשיו אין צורך לתקן את הגירסא בס"ז בקטע מכ"י ובילקוט דפוס וכ"י (ודוחק לפרשה בשיטת ר"ת בתוספ' מגילה כ' א'). ואח"כ מרבים בגדי עצמם. ועיין היטב במה"ג הוצ' רצ"מ רבינוביץ, עמ' תקמ"ח, שורה 3-2. וזו נ"ל השערה עוד יותר רחוקה מן הראשונה. ולא באנו אלא לעורר.

הארכנו בזה כדי לדון בברייתא קשה זו שהמפרשים לא פירשוה כראוי, אבל לעניינינו הדבר אינו מעלה ואינו מוריד. ואפילו אם נניח שבר קפרא חולק במפורש על ברייתא זו עדיין אין ראייה מכאן שבר קפרא איננו מסדר האחרון של ס"ז, כפי שנראה להלן.

והנה מהרי"ן אפשטין מצא (לפי פירושו הוא) רק ברייתא אחת בס"ז (ריש עמ' 317) כבר קפרא (וכבר סתרנו לעיל את דבריו), וברייתא אחרת של בר קפרא שאיננה בס"ז (ובא הדיון עליה לעיל בסמוך). ושוב כתב:⁸⁷מבואות לספרות התנאים, עמ' 745, הערה 30. אבל ר"א הקפר, ס"ז 240, אינו ס"ז אלא לקוח מספרי [פיס' כ"ג, עמ' 27]. ובוודאי צדק, משום שהדברים לא הובאו אלא במה"ג גרידא, ומתקבל יותר שהעתיק מן הספרי, ולא מספרי זוטא. ולהלן שם בס"ז, עמ' 243, שורה 10: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. משום טומאת המתים. ר' שמעון אומר מאשר חטא על הנפש משום שחטא על נפשו.⁸⁸אף שברייתא זו גם היא אינה אלא במדרש הגדול, מ"מ ברור שלא העתיקה מן הספרי (עיין להלן בפנים), עיי"ש בהוצ' רצ"מ רבינוביץ, עמ' פ"ג. ובספרי שם (פיס' ל', עמ' 36) דעת סתם ס"ז מיוחסת לר' ישמעאל, ודעת ר' שמעון מיוחסת לר' אלעזר הקפר.

לאמיתו של דבר חסרות בס"ז כמה דרשות של ר"א הקפר, בר קפרא ובית מדרשו (כגון בר פדא, או בר פדייה, בן אחותו ותלמידו, עיין מעילה ד' סע"ב). וכן בעמ' 247, לא נזכרה דרשת בר קפרא שבבבלי תענית כ"ו ב'.⁸⁹בירושלמי שם רפ"ד, ס"ו ע"ב, הדרשה היא בשם בר פדייה, ורבים החילופים בין השמות הללו, עיין במבוא לנוסח המשנה למהרי"ן אפשטין, עמ' 50, הערה 2, ויש להוסיף עליהם כהנה וכהנה, ועיין גם להלן. אבל הכל בית מדרש אחד. וכן בעמ' 249, לא כזכרו דברי ר"א הקפר ובנו שבספרי פיס' מ"ב, עמ' 46. ובעמ' 304, שורה 20 ואילך, לא נזכרה ההלכה של ר"א הקפר⁹⁰מה שהביא הרח"ש הורוביץ בהערותיו לס"ז שם ממדה"ג אינו מס"ז אלא מן הספרי שצויין בפנים, ואינו בקטע מן הגניזה א' ע"א, שורה 23, תרביץ ש"א ס"א, עמ' 58. בספרי פיס' קכ"ד, עמ' 158. ובעמ' 281, שורה 18: או לאיל תעשה, לרבות את שהוא לא איל ולא כבש וטעון נכסי איל. והוא כר' יוחנן במנחות צ"א ב' (חולין כ"ג סע"א) שמרבה מ"או לאיל" שהוא מביא נכסי איל, ושלא כבר פדא הסובר (שם) שאינו מביא אלא מספק ומתנה עליהם, עיי"ש.

ובספרי פיס' קט"ז, עמ' 133: לכל דבר המזבח מיכן היה ר' אלעזר הקפר ברבי אומר כל דבר המזבח אל יהיה אלא בך ובבניך. ובס"ז סוף עמ' 292 ליתא. אבל בבבלי יומא כ"ד א', כנראה, ייחסו דרשה זו ללוי. ועיין ירושלמי שם פ"ב ה"א, ל"ט ע"ב.

ובעמ' 241, שורה 14: ממעט אני בנודר סתם שאם גלח יום שלשים שיעלה לו, יכול אף במפרש כן, ת"ל ימי נזרו לא יגלח. מי שאמר הריני נזיר על מנת שאגלח בין נזירות לנזירות וכו'.⁹¹אעפ"י שפיסקא זו אינה אלא במה"ג וחסרה בילקוט, צדק הרח"ש הורוביץ שהכניסה לס"ז, ואינה מן הספרי פיס' כ"ה, עמ' 30, כפי שמוכח מן הלשון ומהמשך הדברים. ועיין גם עמ' 244, שורה 7-6. אבל הפיסקא בעמ' 241, שורה 24, אינה מס"ז, אלא ע"פ הבבלי נזיר ה' א'. ובירושלמי נזיר פ"א רה"ג, כ"א ע"ג: בר קפרא אמר יהיה תלתין וכו'. על דעתיה דבר קפרא אם גילח יום שלשים לא יצא. וכ"ה במדרש במ"ר כשא פרש' ר' סי' ר' בכ"י אוקספורד: בר קפרא⁹²במדרש בדפוס: בר פדא אמר וכו', ', על דעתיה דבר פדא וכו'. ועיין לעיל הערה 89, ולהלן הערה 93. אמר סתם נזירות שלשים יום וכו' על דעתיה דבר קפרא אם גילח יום שלשים לא יצא.⁹³אבל בבבלי נזיר ה' א' המסורת היא הפוכה (אלא ששם "בר פדא" במקום "בר קפרא") ולפיה יסבור בר קפרא (בר פדא) שאם גילח ביום שלשים יצא, כרוב המקורות. והוא ההפך ממשנתנו ומסתם ס"ז כאן. אבל אפשר שהירושלמי אמר מה שאמר מעצמו, כלומר שלמי שסובר שמקצת היום אינו ככולו יהא הבדל בין דרשת ר' יהונתן לדרשת בר קפרא שם. אבל בר קפרא בעצמו יוכל לסבור שמקצת היום ככולו, ואפילו לפי הדרשה שלו אם גילח ביום שלשים יצא.

ולהלן שם, ריש עמ' 244: ר' עקיבא אומר הימים הראשונים יפלו, מה שגזרו הראשונים שלשים יום. ויפה פירש הרח"ש הורוביץ ע"פ הירושלמי⁹⁴אלא שכבר קדמו בפירוש זה בעל פ"מ במה"פ לירושלמי שם, ד"ה שהתירן, והוא פירש את הירושלמי ע"פ ס"ז שלנו. נזיר פ"א ה"ג, כ"א ע"ג: ואית דבעי מישמעינה מן הכא והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו, ימים שהותרו שהתירן משה ובית דינו ואין פחות משלשים יום. אלא שערבך ערבא צריך, ואף הירושלמי סתום. ובשערי תורת א"י (עמ' 429) כתב: צ"ל ימים שהותרו, שהתרה משה ובית דינו כו' פי' שהתרה משה לישראל לא יום אחד תאכלון וגו' עד חדש ימים (במדבר י"א, י"ט-כ'). ויפה פירש, שכן בכתוב שם (ט"ז) כזכרו שבעים זקנים, וחז"ל קראו להם משה ובית דינו.⁹⁵עיין במשנת סנהדרין פ"א מ"ו ועוד. ואשר לשימוש בפעל "התרה" בירושלמי, הרי כן אמרו במדרש:⁹⁶ויקרא רבה פי"ח, ד' (ובמקבילה), הוצ' ר"מ מרגליות, סוף עמ' ת"ט. והיה לכם לזרא (במדבר שם) מהו לזרא וכו', ר' אבהו אמר לאזהרה, כלומר להתראה. ויש כאן מסורת של תנאים. וכן אמרו במכילתא ויסע פ"ג, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 163: הריני כותנו לכם, ולבסוף אפרע ממכם וכו', דיין אני להפרע מכם. ועיין במאיר עין שם, מ"ח סע"א. ומשום כך אמרו בירושלמי: ימים שהותרו, שהיתרן (כצ"ל במקום "שהתירן") משה ובית דינו. ומן הירושלמי משמע שלדרשה זו צריך שלשים יום שלמים, כשיטת בר קפרא שם, אבל לא כדרשתו. ועיי"ש מו"ק פ"ג ה"א.

עמ' 232, שורה 16: שיקנא להם⁹⁷בילקוט דפוס הפיסקא קטועה, והנכון בילקוט כ"י, עיין מ"ש לעיל עמ' 95, הערה 26. בעשה, ומנין בלא תעשה אמרת וידבר ה' אל משה לאמר. דרשה זו היא בשיטת ר' יהודה (בתו"כ אמור פרק ז' ה"ז-ה"ח, צ"ט ע"א): נדבה תעשה אותו. אותו אתה עושה נדבה, ואין אתה עושה תמים נדבה לבדק הבית. מיכן אמרו המקדיש תמים לבדק הבית עובר בעשה. ומנין אף בלא תעשה, ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים אין בו בלא תעשה.⁹⁸עיין בתוספות מנחות נ"א ב', ד"ה אף, ומ"ש הרש"י הילמן באור הישר שם במקומו. ופירש הראב"ד לתו"כ במקומו שלא אמר ר' יהודה כן אלא במקום שקיים לאו הבא מכלל עשה, ובא הדיבור "לאמר" להעלות את הלאו הבא מכלל עשה ללאו גמור.⁹⁹ודבריו הובאו בהשמטות לשטמ"ק תמורה ז' ב', אות ב'. וכ"ה שיטת ר' אליעזר [ממיץ]. שהובאה בשטמ"ק שם, והר"י בתוספות פסחים מ"ב א', ד"ה לאמר. ולפי הדרש בס"ז כאן הרי כל "לאמר" בתחילת הפרשה מטיל לאו על כל הציוויים שנאמרו אח"כ בפרשה, ואם לא קינא לאשתו עובר על עשה ועל לא תעשה.¹⁰⁰בזית רענן פירש: "ומנין בל"ת. פי' שאסור לקיימה עד שישקנה", והוא דחוק מאד (ועיין גם לעיל שם, לפי גירסת ילקוט כ"י שהבאנו לעיל עמ' 95). וכפשוטו נותן המדרש לאו על העשה של "וקנא", וכדעת ר' אליעזר שהקינוי חובה (עיין מ"ש לעיל עמ' 95). ועיין בסיגנון המכילתא משפטים פ"כ, עמ' 331 ואילך, ספרי ראה פי' פ"ב, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 148, מכילתא דרשב"י, הוצ' אפשטין-מלמד, עמ' 217, שורה 18, ומ"ש הר"ח אלבק בספרו .Untersuchungen über die Halach. Midr, עמ' 150, הערה 7. וכן במה"ג שמות (הוצ' ר"מ מרגליות, סוף עמ' קע"ו): לאמר וכו'. ר' יהודה אומר ליתן לא תעשה על כל עשה האמור בפרשה. וכנראה שהוא ממכילתא דרשב"י, כמו ששער הרד"צ הופמן.

ואמרו בבבלי פסחים מ"ב א' (תמורה ז' ב') על דברי ר' יהודה בתו"כ הנ"ל: אמר ליה רבי לבר קפרא מאי משמע? א"ל דכתיב לאמר, לא יומרו דברים.¹⁰¹כגירסת כתבי יד, עיין דק"ס במקומו ור"ח שם. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 49. דבי רבי¹⁰²כנוסח הגאונים, עיין במבוא לנוה"מ הנ"ל. אמר, לאו אמור. ולכאורה אפשר לשאול אם בר קפרא הוא המסדר האחרון של ס"ז, למה לא באר את הדברים כפירושו? ברם בירושלמי (נזיר פ"ה ה"א כ"ג סע"ד) ובמדרשות הפירוש מיוחס לרבי (וכלשון שני שבבבלי), ובר פדייא¹⁰³עיין לעיל, הערה 89. הוא שהבין את פירושו של רבי. בר מן דין, הרי גם מסדר התו"כ שהיה מאוחר לרבי, ומבית מדרשו הוא, אף הוא לא הכניס את "תלמודו" לתוך הברייתא ושנה אותה כמות שהיא.

ולהלן, עמ' 266, שורה 22: כל ספר שיש בו שמנים וחמש טעיות לא יקרא בו עד שיוגה. ובירושלמי (מגילה פ"א הי"א, ע"א ע"ג): והתני ספר שיש בו חמש ושמנים טעיות בפרשת (צ"ל: כפרשת) ויהי בנסוע הארון מתקנו וקורא בו. מתוך המקבילות¹⁰⁴עיין ספרי ריש פיס' פ"ד, עמ' 80, ובמקבילות שצוינו שם. משמע שבחרו בפרשה זו, מפני שספר בפני עצמו הוא. וכן אמרו במדרשות:¹⁰⁵ב"ר פס"ד, ח', הוצ' תיאודור אלבק, עמ' 708; וי"ר פי"א, נ', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' רכ"ב. בר קפרא עבד וכו' ויהי בנסע הארון ודבתריה¹⁰⁶עיין בשנו"ס בב"ר הנ"ל. ובוי"ר הנ"ל: מן ויהי בנסע עד ובנוחה חד. ספר בפני עצמו. ואף בנידן דידן מיוחסת דעה זו עצמה לרבינו הקדוש.¹⁰⁷ספרי ריש פיס' פ"ד, עמ' 80. ובפירוש אמרו בבבלי (שבת קט"ז א'): כמאן אזלא וכו' חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה ספרי תורה, כמאן כרבי.

סוף דבר, לא מן הסתמות שבס"ז כבר קפרא, ולא מן הסתירות לשיטתו במדרש שלנו אפשר להסיק מסקנות מחליטות, שהרי גם רבינו הקדוש סתם לפעמים במשנתו שלא כדעתו.¹⁰⁸עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 200 ואילך. ואף שאנו רגילים להסתייע מ"תני ר' פלוני" לדעת אותו ר' פלוני, הרי יש הרבה יוצאים מן הכלל. וכמה פעמים אמרו בירושלמי מתניתא דר' פלוני פליגא עלוי, עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ב (כלאים), עמ' 634, הערה 70. וכן גם בבבלי, עיין מ"ש הר"ח אלבק בספרו מחקרים בברייתא ותוספתא, עמ' 30.

ולא זו בלבד, אלא ששני המקומות שהעיר עליהם מהרי"ן אפשטין ביחס לס"ז ובר קפרא (ובטלכו את דבריו לעיל בטענות מסלקות) הם מעניינים מאד מבחינה שאנו דנים בה. וכן אמרו בס"ז שם, סוף עמ' 316: הפרו תורתך עת לעשות לה'. וכן הלל אומר בשעת המפזרין כנס את הרגל. דלית קפיץ קני מינה.¹⁰⁹כ"ה בילקוט כ"י אוקספורד. ובילקוט דפוס בטעות: מיניה. באתר דלית גוברין השתדל להיות גבר.

ונראה לי קרוב מאד שמאמרו של הלל מסתיים במלים "בשעת המפזרין כנס את הרגל", והוא משמש דוגמא ל"הפרו תורתך", כפירוש רש"י בברכות ס"ג א', ד"ה כנס. וכמעט וודאי הוא שהלל ציטט פתגם עממי של תגרים מפני שהיה שגור בפי העם, והעבירו לדברי תורה. והתגרים אמרו: בשעת המפזרין כנס את הרגל, כלומר, בשעה שכולם מפזרין ומוציאין את סחורתם למכור והכל הוא בזול, כנס את רגליך ושב בבית, ובל תמכור עד שיעלה המחיר. ובשעת המכנסין פזר, כלומר, בשעה שהכל אוגרין את סחורתם, והכל הוא ביוקר, פזר, כלומר, מכור והרויח לפני שירד המחיר; והכל עצה מעשית למוכרי סחורה. והפתגם הוא על משקל המאמר:¹¹⁰ספרי האזינו פיס' שכ"א, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 369, ומקבילות, עיין בהערות שם. מיכן אמרו בשעת המלחמה כנס את הרגל (כלומר, שב בבית), ובשעת רעב פזר את הרגל (כלומר, לך ממקום למקום לחפש אוכל). הלל הוא שהעביר את הפתגם לד"ת, ובשעת המפזרין תורה מותר לו לכנס, כפירש"י הנ"ל, והכל במוכר אכן קיימין, במלמד תורה.

מדברי הבבלי (ברכות ס"ג א') שהביא את הבבא האמצעית כאן ואת הסיפא בשם "דרש בר קפרא" מוכח שבר קפרא השלים את דברי הלל הנ"ל, הוסיף את הפתגם ביחס לקונה, והוא: "דלית קפיץ¹¹¹כלומר, קָפוץ, קופץ על הסחורה. אני מעדיף את נוסח הס"ז על נוסח הבבלי: "זלת, קפוץ (כ"ה בכי"י ובראשונים) קנה מינה". וכן הגיה מהרי"ן אפשטין גם בס"ז, ופירושו: אם הסחורה זולה קפוץ וקנה וכו'. הפתגם בצורה זו הוא "מחוסר דם", ובוודאי שמוטב לו לאדם לקנות בשעת הזול, וכל העוקץ הוא כאן בעצה לקנות בשעה שאין קונה כלל, שלא יבהל מכך, ועיין מ"ש להלן בפנים בשם התנחומא. וכל המאמר בא כאן כדי להסביר מה שאמר משה לבנות צלפחד (עמ' 316, שורה 12): "כל ישראל מבקשין לחזור למצרים, ואתנה מבקשות נחלה בארץ", כלומר, אין קופץ כלל על נחלאות וכו'. ואפשר מאד שגם בבבלי אין "זלת" אלא "זי לית", "די לית", כלומר, דלית קפוץ, שאין קופץ, ממש כבס"ז. ובבבלי נשתמרה המלה בארמית עתיקה (ואפשר שכל הפתגם מוצאו בספרות החכמה העתיקה בארמית). קני מינה",¹¹²עיין לעיל הערה 109. וצרף את המאמר השני של הלל: באתר דלית גוברין השתדל להיות¹¹³צ"ל: השתדר והוי. ולפנינו תיקון ע"פ משנת אבות פ"ב מ"ה. ואף שם בכמה נוסחאות "השתדר", עיין ערוך ערך שדר ובמגן אבות להרשב"ץ במקומו. גבר. ואף הסיפא לקוחה מפתגם עממי המייעץ לתפוס את השעה ולהיות "גבר" לפני שיחמיצנה. בר קפרא העביר את הכל לדברי תורה, אבל עיקר המאמר מקורו במילי דעלמא.¹¹⁴דוגמת מה שאמרו לעיל בבבלי ברכות ס"ב ב': בר קפרא הוה מזבן מילי בדינרי וכו' בר מזבן תאני, תאני דאבוך זבין. ועיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 110 ואילך. הלל המשיל במוכרים, ובר קפרא בקונים.

וכן מסופר במדרש תנחומא¹¹⁵משפטים, הוס' מנטובה סי' ה', הוצ' בובר סי' ג'. על אדריינוס שייעץ לעקילס כיצד להרויח בסחורה, וא"ל: כל פרקמטיא שאתה רואה שפלה¹¹⁶בס' והזהיר משפטים, עמ' 90: ראה כל סחורה שהיא מאוסה, געולה, בזויה ושפלה, התעסק בה. והוא עיבוד מאוחר. ויפה העיר בובר על הכותב לעין יעקב ע"ז פ"א שהביא בשם ילמדנו: כל פרגמטיא שאתה רואה שנפלה וכו'. והיא נוסחא נכונה. וכן בפתיחא לרות רבה סי' ב': נפל שעריהון דפוריא, כלומר, נפל השער של הפירות, כפירוש הרד"ל שם. אבל בילקוטים שמעוני ומכירי לתהלים קמ"ז חסרה מלה זו. ונתונה בארץ (כלומר, שאין קונה), לך עסוק בה, שסופה להתעלות ואת משתכר. בא לו (כלומר, עקילס) לארץ ישראל ולמד תורה וכו', א"ל (כלומר, אדריינוס) ומי אמר לך כך? א"ל בך כמלכתי וכו' ואמרת לי כל פרקמטיא שאתה רואה שפלה¹¹⁷בכותב לעין יעקב הנ"ל, לנכון: שנפלה. ונתונה בארץ לך ועסוק בה וכו'. והוא כבס"ז שלפנינו. ובכן צדק מהרי"ן אפשטין בהשערתו.¹¹⁸אמנם הוא לא באר את דבריו, ופסק את הברייתא בסכינא חריפא, אבל הרי הדברים נתפרסמו אחרי פטירתו מתוך רשימות שרשם לעצמו, ובוודאי לוא היה מפרסם את המחקר בחייו היה מבאר את דבריו. ומכאן אנו למדים על כמה השגות שהשגנו עליו ז"ל.

ואשר ל"תני בר קפרא" שבבבלי ע"ז ע"ה ב' הרי יש לציין שאין מי שדן (בספרות התנאים) בשאלת "מי נדה" שבכלי מדין חוץ מס"ז והברייתא של בר קפרא, ואפשר ואפשר שב"ק בא להוציא דווקא מן הברייתא שלו כאן, ומתניתא דבר קפרא כאן פליגא על תני בר קפרא, ותני בר קפרא בבבלי היא דעת בר קפרא עצמו.¹¹⁹עיין מ"ש לעיל עמ' 112. והוא הדין ביחס לברייתא שבס"ז, עמ' 281, שורה 18: או לאיל תעשה וכו', ודרשה זו לא נמצאת בשום מדרש אחר, ור' יוחנן הוא שדרש כן, ובר פדא (בן אחותו ותלמידו של בר קפרא) חולק על ברייתא זו, עיין מ"ש לעיל, עמ' 109.

ברור שכל זה אינו מספיק להסיק מסקנות מוחלטות, ועלינו לשוב ולחזור לשיטה שנקטנו בה לדבר על דרך "מסתבר". המדרש שלכו בוודאי סודר ע"י תנא שהתנגד לבית מדרשו של רבינו הקדוש. וכבר הוכח לעיל שס"ז שונה בהחלט בהלכותיו, בטירמינולוגיה, בלשונו ובסינכרכו מכל המדרשות שיצאו מחוגיהם של תלמידי רבינו הקדוש. מצד שני הוכיחו החכמים שמרובות בו הדעות של ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בנו.¹²⁰עיין במבואות לספרות התנאים של מהרי"ן אפשטין, עמ' 745-744. ועיין לעיל שם, עמ' 172, על ר"א בר' שמעון סתימתאה שבמדרשי הלכה. ואמרו על ר"א בר' שמעון¹²¹פסיקתא דר"כ פיס' כ"ז, מהדורת ר"ד מנדלבוים, ריש עמ' 404. דהוה קרי ותני וקרוב¹²²עיין מ"ש על מלה זו במאמרי "חזנות יניי" בירחון סיני, שבט תרצ"ט, עמ' רכ"ג, וציינתי שם גם לחקרי לשון של ד"ר מ. זיידל, עמ' 43. אח"ז ראיתי שכבר קדמו בזה הר"מ שטרשון במתת יה לאיכה רבה, עמ' 142. פוייטן¹²³ועיין גם שה"ש רבה פ"ג סוף ה'. ובפירוש ר"מ תיבון לשה"ש, י"ד ע"ב: מדרש חזית, מהו מכל אבקת רוכל. ר' אליעזר אומר קראי ותנאי וקרובי ופיטני. ולפי גירסא זו מפרש ר"א את הפסוק, ולא שהוא היה קראי וכו', כפי שהעיר ר"י רייפמן באוצר טוב של ברלינר שנת תרמ"ד-תרמ"ה, סוף עמ' 32. ומן הפסיקתא אנו רואים שנוסחא משובשת נזדמנה לו לר"מ תיבון.
ובערוגת הבושם ח"ב, עמ' 96, בשם הפסיקתא: קראים טובים ודרשנים טובים פייטנים טובים, כגון לוי בר סיסי וחביריו. וכן בס' מעלות המדות, מעלת התפילה (בד"ק, ובהוצ' "אשכול" ירושלים תשכ"ח, עמ' ק"ח): פטוטין טבין, קרויין טבין, דרושין טבין, כגון לוי בר סיסי וחבריו. ברם המלים "פייטנים (פטוטין) טבין" אינן בשום כ"י של הפסיקתא, עיי"ש פיס' שובה, הוצ' ר"ד מנדלבוים, סוף עמ' 376 ואילך. ונראה שהוסיפו ע"פ הירושלמי יבמות פי"ב ה"ו, י"ג ע"א, ורבותינו תרגמו "חזן" על דרך "חזנות יניי" (עיין בהערה 5 בערוגת הבושם הנ"ל), ומכאן התואר "פייטנים" על לוי בר סיסי וחביריו. ודורשן. ולהלן נראה שהסיגנון בס"ז מנומר במליצות על דרך הפייטנים.

והואיל ור"א בר' שמעון בוודאי לא היה המסדר האחרון של ס"ז, הרי אינו רחוק להניח שבר קפרא, שרבי לא קרב אותו,¹²⁴עיין ירושלמי מו"ק פ"ג ה"א, פ"א ע"ג, בבלי שם ט"ז א'. ושנה הרבה משניות שלא כרבי,¹²⁵עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 288, הערה 3. והיה פייטן ובעל מליצות¹²⁶עיין ירושלמי מו"ק הנ"ל, כלאים פ"ט ה"ד, ל"ב ע"ב, ומקבילות. ועיין הסיגנון בקה"ר פ"ט פסוק י'. וממשל משלים,¹²⁷עיין וי"ר פכ"ח, ב', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תרנ"ד. הוא הוא שמלא אחרי ר"א בר' שמעון וסידר סופית את המדרש שלנו.

ואף שקשה לסיים בדיוק את מהות התואר פייטן (ποιητής) אצל חז"ל באותו זמן,¹²⁸עיין שה"ש רבה פ"א, ז' ומקבילה. ועיין מ"ש תלמידי ר"א מירסקי במאמרו היפה "מחצבתן של צורות הפיוט" בידיעות המכון לחקר השירה העברית ח"ז (תשי"ח), עמ' 5 ואילך, במחברתו "ראשית הפיוט" ("עיונים" חל"ד, ירושלים תשכ"ה) עמ' י"ט ואילך, בלשוננו כרך ל' (ירושלים תשכ"ו), עמ' 296 ואילך, ובמאסף ירושלים (שנתון לדברי ספרות והגות) כרך ב', ירושלים תשכ"ז, עמ' 161 ואילך. ברם במדרש שלנו ה"פיוט" הוא מסוג אחר לגמרי, שהרי במדרש הלכה עסיקינן, אלא שפייטן לא יוכל לברוח ממדותיו מבלי להשאיר שריד מהן. ושמא מתבאר בזה הציור המשונה (תו"כ צו פי"ז ה"ד, מ' ע"ב) של ר"א בר' שמעון הפויטן: יצא טבול יום בקוליו וחומריו על ראשו. אונן מימינו ומחוסר כפורים משמאלו. ורמזו בירושלמי (ברכות פ"ג ה"ד, ו' ע"ג) ואמרו בבבלי (זבחים ק"ב ב') שהלכה זו בבית הכסא נתרקמה. אבל ברור שכיכו כן גם אדם המרבה במליצות, בלשון נופל על לשון, בצלצולים דומים (alliteration), ובכל מיני צורות ריטוריות, ובעיקר אדם היוצר דיבורים שונים שאינם רווחים בלשון הרגילה. המדרש שלנו שופע בצורות כאילו, דבר שאינו מצוי באותה מדה בשאר מדרשי הלכה. ונציע להלן כמה דוגמאות. בקטעים מן הגניזה, הוצ' מהרי"ן אפשטין:¹²⁹א' ע"א, שורה 6, תרביץ ש"א ס"א, עמ' 57. ובהוצ' הורוביץ, עמ' 303, שורה 24 (ממה"ג). כשהיא נושא (=נושאה) להיבקע. משהיא נושא להבקע וכו'. ופירש לנכון הנ"ל: נושאה – מתחילה. משמעות זו אינה מצויה במקום אחר, אבל הביטוי השווה ל"נשא", "טען" מצוי במשמעות זו אצל הפייטנים הקדמונים, עיין מ"ש ר"מ זולאי בקונטריסים של ילון ש"ב, סוף עמ' 69 ואילך.

וכן להלן שם:¹³⁰ד' ע"א, שורה 21, תרביץ הנ"ל, עמ' 70. צאו וראו כל מי שיש לו טומאה ייפה כוחו להציל, וכל שאין לו טומאה אל ייפח¹³¹ועיין גם לעיל שם, שורה 17, ובהערות מהרי"ן אפשטין שם. כוחו להציל. ופירושו: וכל שאין לו טומאה בוודאי שלא יפקע (נפח) כוחו להציל. הטירמינולוגיה הרגילה היא: ויפה ... יורע. המסדר השתמש בדיבור זה מפני ההקבלה יִיפה ... יפח.

ולהלן שם:¹³²ה' ע"ב, שורה 11, תרביץ הנ"ל, עמ' 76. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 62. מים שהן חיים עליהם פרט למלוחים ולמלוגים. ופירש מהרי"ן אפשטין שם: "מלוגים" חמים (המולגים את השער) וכו'. לא מצאתי בשום מקום "מלוגים" במשמעות שלנו (ועיין במקבילות שציין מהרי"ן אפשטין). ונראה שאין כאן אלא מלה מלאכותית כדי להקבילה ל"מלוחים" שלפניה.

ולהלן שם, בהוצ' הורוביץ, עמ' 317, שורה 3: ומה ראה לשפען כאן וכו'. בילקוט הגירסא: לייחסו (צ"ל: לייחסן) כאן. וכבר הראינו לעיל עמ' 79 שדרך הילקוט להחליף את המלות הקשות בפירושיהן, ואין ספק שהגירסא "לשפען" היא מקורית ונכונה והכוונה, לשפע אותן¹³³בתוספתא דמאי פ"ג הי"א (בכי"ע): משפען (כלומר, את המדות) ומוכרן דמיי. ובמשנה שם פ"ב מ"ד (כגירסת המשנה שבירושלמי וכי"ל שם): כל המשופעין במדה גסה וכו', ואילו הן המשופעין במדה גסה. ואף המשופעין = המשפעין, דוגמת המעוכבין (= המעכבין) ועוד, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ עמ' 1245, ועיי"ש עמ' 1225 (יובנה במקום יבנה). ויחוס במדה גסה. ושמא אין לשפען אלא "לשבחן", ובין כך ובין כך הבחירה במלה זו מתבארת ע"פ ההמשך (להלן שורה 15): מה ראה לשחלפן¹³⁴כלומר, להחליף את סדרן, שבפרשה פנחס כ"ו, ל"ג, וכ"ז, א' הסדר הוא: מחלה ונעה חגלה מלכה ותרצה, ולהלן ל"ו, י"א, הסדר הוא: מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה. ובמקורות שלנו מצוי "שלחף" במקום "שחלף", אבל ר"י לוי במלון לתרגומים ערך שלחיף מביא מתרגום כ"י לתהלים מ"ו, ג': דאשתחליפו (לפנינו, וכן בהוצ' לגרד: דאשתלחיפו) אבהתנא. ברם בסורית רגיל "שחלף", עיין בליקסיקון של פיין סמית, עמ' 4116, ערך שחלף ואילך. כאן, כלומר, מה ראה לשפען כאן ... מה ראה לשחלפן כאן, ויש כאן לשון נופל על לשון.

עמ' 320, שורה 14: איזו הימני' ואיזו קפדנית. במה"ג: הומיינית ואיזו רוח קפדנית. כל הפירושים שנאמרו בפירוש המלה "הימנית" אינם מניחים את הדעת כלל. אבל "המא" בסורית הוא ניגוד של "הקפד", והוא להעלים עין, להתרשל,¹³⁵עיין במלונו של פיין סמית, עמ' 1017, ערך המא, ולהלן שם, עמ' 1018, ערך מהמינא וערך מהמינותא. להיות מתון, ועיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"א, עמ' 47. ואף לפנינו "הימנית" פירושה מתונה, כלומר, איזו מתוכה ואיזה קפדנית. וכן באבות דר"ן נו"א פ"א, סוף עמ' 2: ממתין בדבריו, ואל יהא מקפיד על דבריך. וכן להלן שם, עמ' 3. והמסדר השתמש במלה "הסורית" (שאינה מצויה בארמית) כדי להקבילה ל"קפדנית", כלומר, הימנית ... קפדנית. אבל להלן, עמ' 321, שורה 6: עם הקפדנים כפי דעתן ועם המתונים כפי דעתן.¹³⁶ולהלן שם, סוף עמ' 326: לא הייתי יודע שקינמה. והורוביץ הכניס את הבבא בסוגרים (ע"פ מה"ג), ולא דק, שכ"ה גם בילקוט, אלא ששם בט"ס: שקיימה (וכ"ה גם בילקוט כת"י), וצ"ל: שקינמה. אבל אין כאן מלה מלאכותית, שכן השתמשו בלשון המדוברת. ובבבלי נדרים י' ב': תני רב יוסף מקנמנא וכו'.

עמ' 323, שורה 2: בן זומא אומר של שחר לידעיה, של בן הערבים למלכיה. בכל מקום הדוגמא היא: יהויריב וידעיה. וברור שאין כאן עניין של "חרוז", אלא לפנינו מסורת אחרת שלפיה היה ידעיה המשמר הראשון (תוספתא תענית רפ"ב ומקבילות) ומלכיה היה טפל לו (ובתמיד של בין הערבים בחול עסיקיכן), עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ה, עמ' 1078-1076, ומ"ש להלן עמ' 148. וכן הוא מחבב את "האליטרציות". ובעמ' 330, שורה 1: אך את הזהב. אמר אך לחלוק חלודה שלהן. פיסקא זו לא הובאה במפורש בשם ס"ז (ובילקוט כשמט הציון לס"ז לעיל שם). אבל אין ספק שהיא מס"ז, שהרי מה שנאמר בילקוט לפני כן בסמוך הובא ברש"י ויקרא פ"י, י"ט, בשם "ספרי של פנים שני", ובפיסקא הבאה אחריה בסמוך מתחיל הקטע של שכטר מס"ז כ"י,¹³⁷והובאה בראשונים בפירוש בשם ס"ז, בתוספות רי"ד מהדו"ת סוף ע"ז (מ"ה ע"א מן הספר) ועוד, עיין בהערות שכטר לקטע שלו בצופה האנגלי סדרא ישנה ח"ו, עמ' 658. ובעיטור (ה' ביעור חמץ, הוצ' רמא"י קכ"ג ע"ב): וסדר הגעלה כך נהגו, תחלה מעביר חלודה מן הכלים כדתניא בספרי אך את הזהב מכאן שצריך להעביר את החלודה. וכע"ז מעתיקים בשם הספרי ברא"ש פסחים פ"ב סי' ז' ובר"ן על הרי"ף שם סי' תשי"ט.¹³⁸וציין להם הרח"ש הורוביץ בהערותיו. ועיין מ"ש להלן, הערה 143. אבל פיסקא זו איננה בשום כ"י של הספרי, ובוודאי כיוונו לס"ז, שכן דרכם של הראשונים לקרא למדרש שלנו: ספרי,¹³⁹עיין מ"ש לעיל, עמ' 3, הערה 1. ובאו"ז לע"ז סי' רצ"א, ל"ח ע"ד: "כתבתי בליקוטיי, תניא בספרי המטביל סכין צריך להעביר חלודה. ועיינתי בספרי בפרשת מדין ולא מצאתיו. ושמא בספרי זוטא הוא". כמעט וודאי גמור הוא שרבינו כתב בליקוטין ע"פ סדר הגעלה של הקדמונים, ושם שיכו את הלשון המשונה של ס"ז, וניסחו "להעביר" במקום "לחלוק". ורש"י כאן במקומו (ל"א, כ"ב): ורבותינו אמרו אך את הזהב לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו, וזה לשון אך שלא יהא שם חלודה אך המתכת יהיה כמות שהוא. ברור שרש"י העתיק כאן מס"ז, שהרי את הפיסקא שבסמוך לפניה הזכיר בפירוש בשם ספרי של פנים שני, כמו שהבאנו לעיל. ורבינו הרגיש בגמגום הלשון, ולפיכך ניסח "להעביר" במקום "לחלוק", ופירש מהו לשון "אך". ובשבה"ל השלם סי' ר"ז, ריש עמ' 164, הביא בשם רש"י שבהגעלת כלים הלקוחים מן הגוים צריך להעביר כל חלודתן כדילפינן מאך את הזהב ואת הכסף.

ואף שהלשון "לחלוק" במשמעות "למעט" מצוי בכ"מ,¹⁴⁰עיין ברשימת רע"צ מלמד בסוף ספרו "מדרשי הלכה של התנאים בתלמוד בבלי", סוף עמ' 597. ועיין מ"ש רד"צ הופמן במכילתא דרשב"י שהוציא לאור, סוף עמ' 9 בהערה. וכן גם בס"ז לעיל עמ' 281, שורה 6, וסוף עמ' 295, מ"מ הלשון "לחלוק", למעט, כוונתו שהחלודה אינה צריכה טבילה! ולפיכך טרח רש"י ליישב את המיעוט מ"אך", עיין בס' הזכרון לר"א בקראט במקומו. וכן בתרגום המיוחס ליונתן במקומו: ברם לחודהון בלא חלדותהון ית דהבא וכו'. ואף כאן נראה שהמסדר בחר בלשון "לחלוק" (במקום "להעביר") מפני הצלצול הדומה ל"חלודה". ובוודאי הכיר המסדר את הסיגנון "אך חלק" שבמדרשי הלכה¹⁴¹עיין במבואו של רע"צ מלמד לספר הנ"ל, עמ' 34, הערה 6, ובבבלי ע"ז ע"ה ב': תני בר קפרא וכו' ת"ל אך חלק. וכ"ה בכי"י ובילקוט כאן ובכמה מן הראשונים, ובה"ג ה' יין נסך ד"ו קכ"ג ע"ב. אבל בה"ג ד"ב, סוף עמ' 586, חסרה המלה "חלק", וכן חסרה במס' ע"ז כ"י שפרסם הר"ש אברמסון. ואף להלן בס"ז, שורה 11: ת"ל אך (ולא יותר). ועיין בהערה הנ"ל של רע"צ מלמד. ולעיל עמ' 107 הראינו לגירסת השאילתות והראב"ד שהיתה לפניהם גירסא אחרת בגמרא שם. (אף שהסתפק באך" גרידא),¹⁴²עיין לעיל, הערה 141. ולפ"ז יש כאן מליצה כפולה.¹⁴³ונראה ש"חלודה" כאן פירושו זוהמא, כי מה לזהב ולחלודה. ואף לא מצאנו שחלודה חוצצת בטבילה, אבל עיין מ"ש להלן בשם רש"י. ובפי' הרמב"ן כאן ל"א, כ"ג: אבל פי' תעבירו במים לכבסם ולשפשף אותם במים יפה עד שתסור חלודה שנדבקה בהם מן האסור שנשתמש בהם. ועיין שו"ע או"ח סי' תנ"א ס"ק ג' ובאחרונים שם. ורש"י (לפי שבה"ל שהבאנו בפנים) מחלק בין הגעלה לפסח ובין הגעלת כלי גוים.

ובעמ' 277, שורה 13: מכאן היה ר' אלעזר ביר' שמעון אומר צריך אדם להיות מושל בשל עצמו משל אחרים. ובמדרש אסיפה (שהעיר עליו הרח"ש הורוביץ): אין הצדיקים מושלים בעצמם אלא באחרים (כלומר, מכנים). והאריך ר' אלעזר בר' שמעון בלשונו מפני הצלצול: מושל בשל ... משל. ועיין מ"ש לעיל עמ' 54, סוף הערה 177.

ובקטעים מן הגניזה:¹⁴⁴ד' ע"א, שורה 27, תרביץ ש"א ס"א, סוף עמ' 70 (לעניין צמיד פתיל). בשעף ובשרף בשעוה ובזפת וכו'. ופירש מהרי"ן אפשטין במקומו: "שעף תרגום נכאת (בראש ל"ז, כ"ה ועוד. ועיין פליישער אצל לוי תרגומים 579)". לפי פירוש זה אפשר לשער שתפס במלה בלתי מצויה זו מפני הצלצול הדומה לחברותיה. ברם בתוספתא מקוואות פ"ו סה"ט: ושאר כל השרפין בין לחין בין יבשין הרי אלו חוצצין שהן (של) שעף וכו'. ובתוספת ראשונים ח"ד, עמ' 33, ציינתי לכמה מן הראשונים שהביאו את התוספתא, והגירסא הנכונה היא, כנראה: מפני שהן שעף, כגי' הרוקח סי' שע"ג, כעין כי"ו. ובה"ג: מפני שהם שעם, ובר"ש: מפני שהן שטף וכו', עיין מש"ש. ולפ"ז "שעף" הוא דבר מתמרח ומדבק, והוא מתאים יפה לצמיד פתיל. ועיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"א עמ' 196 (בעניין שעבי). וצ"ע. ואין כאן יותר אליטרציה מאשר במשנתנו (כלים פ"י מ"ב).

וכן להלן שם¹⁴⁵ד' ע"ב, שורה 7, תרביץ הנ"ל, סוף עמ' 71. שאחז רחרום¹⁴⁶צ"ל: שאחירחרום, כלומר, שחירחרום, כהגהת מהרי"ן אפשטין. ובילקוט: שחררום. הרחשים.¹⁴⁷בילקוט בדפוס: השרצים. ובילקוט כ"י אוקספורד: הרְמַשִׁים. הניקוד מורה שיש כאן תיקון. המסדר בחר במלה "הרחשים"¹⁴⁸עיין תרומות פ"ח מ"ד, ושם הכוונה לנחש. במקום השרצים (שבמשנתנו אהלות רפי"ג) משום ההקבלה ל"שחירחרום".

ואנו חוזרים ואומרים שאין כאן אלא עניין יחסי גרידא, ואף במשנתנו (ושאר מקורות) מצויה שיטה זו. וכן במשנת ע"ז פ"ה מ"ד: כדי שישתום ויסתום ויגוב, ר"ש בן גמליאל אומר כדי שיפתח ויגוף ותיגוף. בחר התנא במלה בודדת "שישתום" (במקום: שיקוב) מפני "ויסתום". ועיין גם במשנתנו דיש סוכה (מצילתה") ועוד. ברם הספר שלנו שופע במליצות כאילו, ואין לפנינו דוגמאות נדירות כמו בשאר מקורות.

ועלינו לציין שכמה מן הדוגמאות שהבאנו לעיל הן מקטעי הגניזה גרידא,¹⁴⁹בילקוט דפוס כמעט כולן הוחלפו במלים פשוטות ואפילו הביטויים המקוריים שבמה"ג. ובוודאי היו בס"ז הרבה יותר ביטויים מעין אילו שמנינו לעיל, אלא שהמלקטים והסופרים טישטשו אותם, ולא כשאר לנו שריד מהם.

ופעמים ונוקט המסדר במלים שאינן מצויות ע"פ מליצות המקרא. וכן בעמ' 334, שורה 13: מנין שיכו אותו באבנים ובחצים ופלחות. תפס "פלחות" ע"פ הכתוב באיוב (מ"א, ט"ז): לבו יצוק כמו אבן, ויצוק כפלח תחתית, והכוונה שירוצצו את גולגלתו, כמו שעשתה אותה אשה לאבימלך (שופטים ט', כ"ג; ש"ב י"א, כ"א), ואף רחף לפניו הכתוב (משלי ז', כ"ג): עד יפלח חץ כבדו. ולעיל שם, סוף עמ' 332: אין לי אלא שהכהו באבן, ומכ' את מרבה שהכהו בגוש של מלח, או בפלח של דבילה וכו', ועיין ר"מ פ"ג מה' רוצח וש"כ ה"ח. וכאן נקט "פלח" שבדרך כלל אין דרכו להמית ולהלן נקט "פלחות" שדרכן להמית. ועיין לעיל עמ' 16, הערה 21.

חביבים על המסדר משקלים דוגמת "לבטל" (במקום "לבטלה"). וכן בעמ' 243, שורה 15: אמר ר' שמעון לא מצינו אשם שיבא לבטל (במקום "לבטלה" שבכריתות כ"ז סע"א)¹⁵⁰אבל "בטל" כשם עצם (בטול) מצוי במקורות, עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"א (פיאה), עמ' 13, שורה 21, וח"ג (שבת), עמ' 94, שורה 8. אלא זה בלבד.

עמ' 307, שורה 22: הוא יתחטא בו. יכול דבק¹⁵¹כגירסת הילקוט. ובקטע מן הגניזה ב' ע"ב, שורה 28, תרביץ ש"א ס"א, עמ' 64: דיבק למת וכו', והיא היא, כפי שנראה להלן, הערה 152. למת וכו'. וכן בעמ' 325, שורה 4: לפה שנאמרו נדרים דבק לרגלים וכו'. ולפי הסיגנון הרגיל היה צ"ל: סמך¹⁵²או: סימך, עיין מ"ש ר"ח ילון בקונטריסים ש"א, עמ' 39 (ולהלן שם, עמ' 96). וכן בירושלמי שביעית פ"ו ה"א, ל"ו רע"ד: אשכח תני סימן לעמון ומואב וכו'. ובכי"ר שם: סומך לעמון וכו'. ואף בירושלמי שלפנינו צ"ל: סימך לעמון וכו', עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ב (שביעית), עמ' 544, ועמ' 531, הערה 26. ועיין מ"ש לעיל בסמוך, הערה 151. להזייה, או סמך לרגלים. ונקטו כאן "דבק" משום שהוא יותר מ"סמך", ואף יום השלישי סמוך למיתה הוא, כמו שאמרו להלן, עמ' 308, שורה 14: יכול סמוך למיתה וכו'. ולפיכך תפס כאן "דבק", כלומר מיד ממש.¹⁵³ופירוש בעל זית רענן דחוק.

עמ' 313, שורה 26: פרט לנטף (כגי' הגניזה, עיין מ"ש לעיל עמ' 62), כלומר, מים מנטפין (ואינו עניין לענבים).

ובסוף עמ' 335 ואילך: יכול יש לו חבל (כלומר, חבלה) וכו', יכול יש לו חבל וכו', יכול יש לו חבל וכו'. ובמכילתא משפטים פ"ח, הוצ' הרח"ש הורוביץ, סוף עמ' 274 (וכן שם, עמ' 276): חבל אשה וכו', אבל שם הכוונה גם לצער (לחבלי לידה בלתי טבעית), עיין תוספות ב"ק מ"ב ב', ד"ה נותן.

ובעמ' 322, שורה 12: ר' שמעון אומר כל מקום שהוא אומר צו הרי זה בפח כיס. ואין פח כיס, אלא מארת כיס, מגרעת כיס, חסרון כיס,¹⁵⁴עיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 158, הערה 49. ובספרי במדבר פיס' א', עמ' 1: ר' שמעון בן יוחאי אומר אין ציווי בכל מקום אלא חסרון כיס.¹⁵⁵וכן ("חסרון כיס") גם בתו"כ ריש צו (כ"ט ע"א) ובפרשת אמור ריש פרשה י"ג, ק"ג ע"ב. ובבבלי ע"ז ג' סע"א: מצוה קלה משום דלית בה חסרון כיס. ושמא עברה ברייתא זו, וכן הברייתא שהבאנו לעיל בפנים (לבטל, במקום: לבטלה) דרך בית מדרשו של בנו ר' אלעזר שהיה שונה משנת אביו (עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 175). ועיין מ"ש לעיל עמ' 114, ד"ה ברור.

ובעמ' 334, שורה 18: מגיד שדבבו של אדם לא דכר אלא מעידו. ולא מצאתי "דבב" במשמעות שונא במקום אחר. ורגיל "בעל דבבא" (או דבבה, דבבות, דבוב, דבובה), אבל לא דבב¹⁵⁶ועיין ערה"ש ערך דבב א', עמ' 3. ומ"ש שם בשם גייגר בפירוש הירושלמי מו"ק הם דברי הבאי, ואינם זקוקים לביטול. והפעל "דבב" במדרש תנאים, עמ' 220: דבבו אותו אחיו. (כשם עצם).

ובסוף עמ' 289 (ממה"ג): כשם שאי אפשר לכל ברוי ליגע וכו' לכל ברוי ליגע בכם. ובספרות חז"ל רגיל: ברייה, בירייא. אבל השם ברוי (בראוי, ברוא) חביב על הפייטנים, עיין במלונו של בן יהודה, ערך ברוא.

יש לציין גם את שורת הקללות שבעמ' 237, שורה 3 ואילך: יתרע פיה, יתפח צוארה, יהא בשרה נצל, תהא זבה מבית השלחים, תהא מפהקת, תהא מתעטשת, תהא מתפרקת איברים איברים. ובב"ר פ"א, א', עמ' 2: רב הונא בשם בר קפרא פתח תאלמנה שפתי שקר וגו' (תהלים ל"א, י"ט). אתפרכן אתחרשן, אשתתקן.¹⁵⁷אבל השוה ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א, ע"ז ע"ג. והמסורות חולקות. ועיין בסיגנונו של בר קפרא בירושלמי ברכות פ"א ה"ח, ג' ע"ד. ובמדרש שה"ש רבה פ"ח, י"א: בר קפרא אומר למה קרא למלאכי השרת חברים לפי שאין ביניהם איבה וקנאה ושנאה ותחרות¹⁵⁸עד כאן הוא מטבע של לשון, עיין תוספתא שבת פי"ג ה"ה, סוף עמ' 58, ובשנו"ס שם, בבלי שם קט"ז א', ספרי נשא פיס' ט"ז, עמ' 21 (ומקבילות), להלן שם פיס' מ"ב, עמ' 47 שורה 14, ובשנו"ס שם. ועיין דב"ר פ"ה י"ב. ומצות¹⁵⁹לפנינו בטעות: ומינות, אבל במקבילה שהבאנו להלן בפנים: מצות, וכן הגיה הרד"ל והוא שיבוש רגיל, וכן בקהלת זוטא פ"ב, י"ג, עמ' 94: כיתרון האור מן החשך וכו' כך יתרון דברי תורה על דברי מצות. וכ"ה בילקוט, אבל בקה"ר שם בד"ר: לדברי מינות (בד"ח: לדברי הבלים). וגירסת קה"ז נראית לכאורה יותר מקורית אבל מוגזמת. ובהקדמת המאירי לנדרים, עמ' 3, ד"ה ואפשר: רמזו ז"ל במדרשות באמרם, מצוה בפני תורה כנר בפני חמה. וכן בפירושו למשלי ספ"ב, עמ' 19, ושם פ"ו, כ"ג, עמ' 54. ופלוגת דברים. ובמקבילה:¹⁶⁰מסכתות זעירות הוצ' היגר, עמ' 148. ולא מצות ולא פלגות ולא חלוקה וכו'. וכנראה שאף בשהש"ר הנ"ל צ"ל: ותחרות ומצות ופלגות.

ולפיכך מתקבלת השערת מהרי"ן אפשטין (אבל לא מטעמו ונימוקיו) שהמסדר האחרון הוא בר קפרא, אבל כהשערה קרובה גרידא. מאידך גיסא השערתנו על מקום סידורו של ס"ז נראית יותר מבוססת, לא מחמת האסמכתות שהבאנו לעיל בלבד, אלא ע"פ שיטת השלילה; הואיל ומדרש זה לא סודר בציפורי, כמו שהראינו לעיל,¹⁶¹עמ' 94, 104-103, ושלא כדעת מהרי"ן אפשטין. הרי באותו זמן, בזמן התנאים האחרונים, אינו ידוע לכו מרכז תורה גדול מחוץ ללוד. אמנם אינו מפורש שבר קפרא ישב בקביעות בלוד, אבל הרי ידוע שהיה לו בית המדרש בדרום,¹⁶²ורגיל הביטוי אייתי מתניתא דבר קפרא מדרומא, עיין מבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 288, הערה 3. ובירושלמי נדה פ"ג ה"ב, נ' סע"נ: ר' חייה רובה אזל לדרומא שאלון ליה ר' חמא אבוי דר' הושעיה ובר קפרא וכו'. ובירושלמי מע"ש פ"ד סה"א, נ"ד ע"ד, מסופר שהצדיק את מנהג הדרומיים גם בהיותו בגליל. וסתם דרום הוא לוד.¹⁶³עיין לעיל עמ' 92.

ואמרו בירושלמי סנהדרין פ"י ה"א, כ"ח ע"א: בני בייתיה דבר קפרא אמרין מן דבית רבה דבר קפרא עד בית רבה דר' הושעיה. ציפוראי אמרין מכנישתא וכו', טיבראי אמרין מן סדרא רבה עד חנותיה דר' הושעיה.¹⁶⁴והוא ר' הושעיה השני שהיתה לו חנות בטבריא, כמפורש בירושלמי תענית פ"א ה"ב, ס"ד ע"א, ומגילה פ"ג ה"ח, ע"ד סע"ב. ובירושלמי שבת פ"ו הגירסא משובשת קצת, ובס' המפתח לר"ן שם קמ"א ב' גרס גם בירושלמי שבת כירושלמי סנהדרין שהעתקנו. ובירושלמי תענית פ"ד ה"ח, ס"ט סע"ב: דרומאי נהגין חגה, צפוראי נהגין חדשה, טיבראי נהגין שבתה. ומסתבר שאף בירושלמי סנהדרין ושבת הנ"ל הסדר הוא: דרומאי ... ציפוראי ... טיבראי. אמנם ר' הושעיה הרביץ תורה בקיסרין,¹⁶⁵ירושלמי תרומות פ"י ה"ג, מ"ז ע"א, חלה פ"א ה"ז, נ"ח ע"א. ואף בר קפרא שהה שם,¹⁶⁶עיין מדרש קה"ר רפי"א. אבל לא מצאתי בשום מקום שיקראו לקיסרי דרום.¹⁶⁷בדב"ר פ"ב, ל"ג: מעשה בר"ש בן אלעזר שהלך לעיר אחת בדרום וכו', יש כאן יין למכור. א"ל העיר הזאת של כותים, ואין עושין היין בטהרה (הכוונה שהם קונים מן הגוים) וכו'. וכע"ז בירושלמי ע"ז פ"ד ה"ד, מ"ד ע"ד, ובבבלי חולין ו' א', כמו שציין במתנות כהונה במקומו. ברם לעיל בירושלמי שם נזכרו יינות הכותים של "עין כושים", שהם אסורים מפני שקונים אותו מן הגויים שבכפר שלם. ומלשון המדרש העיר "הזאת של כותים" משמע שהיא לא היתה בארץ הכותים, ור"ש בן אלעזר לא ידע שהיא עיר של כותים. וכבר הראה ר"ש קליין (ירושלים של לונץ ח"י, עמ' 143-142) שעין כושים אינה רחוקה מלוד, ושוב אנו חוזרים ללוד וסביבותיה. והואיל ובר קפרא בוודאי ישב בדרום,¹⁶⁸עיין לעיל, הערה 162. ואף ר' הושעיה לא זו בלבד שאביו היה בדרום,¹⁶⁹עיין לעיל הערה הנ"ל. אלא גם הוא עצמו נהג כמנהג הדרומיים,¹⁷⁰ירושלמי ברכות פ"ב ה"ז, ה' ע"ב, ומקבילה במו"ק פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ד. הרי מסתבר שבני בייתיה דבר קפרא מסרו על הנוהג שלהם באותו זמן שבר קפרא ור' הושעיה שניהם היו בדרום. ואף ר"ש בן לקיש שימש את בר קפרא ור' הושעיה בדרום¹⁷¹עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 285 ואילך; בכר אגדות אמוראי א"י כרך א' ח"ב, עמ' 130 ואילך. ואף הביטוי "גלי מילף" (ירושלמי כלאים פ"ט ה"ד, ל"ב ע"ב, כתובות פי"ב ה"ג, ל"ה סע"ב) מוכיח שגלה ממקומו כדי ללמוד, כמו שהעיר בכר שם, עמ' 131, הערה 3. ועיין לעיל עמ' 14, הערה 10, ועמ' 36. וכשא וכתן עם הדרומיים,¹⁷²ירושלמי פסחים פ"ז ה"ז, ל"ד ע"ד. והשוה הלשון במקבילה בבבלי זבחים כ"ב ב'. ומסתבר שהיו שניהם במקום אחד. ובבבלי יבמות מ"ה א': ור' יהושע בן לוי ובר קפרא בארץ ישראל ואמרי לה חלופי בר קפרא ועיילי זקני דרום.¹⁷³אבל רחוק מאד לשער שס"ז סודר בקיסרין (שהרי בירושלמי סנהדרין ושבת שהבאנו לעיל לא נזכרו "דרומאי", וזו היא השערה שלנו בלבד). בזמן התנאים האחרונים לא היה קיים בקיסרין מרכז תורה גדול חוץ מבית מדרשו של ר' הושעיה, שאף הוא היה שייך לחוגו של רבינו הקדוש. לעומת זה היה באותו זמן מרכז תורה גדול בלוד, וכל גדולי הדרום שישבו לפני רבינו הקדוש לא צמחו במדבר, ואף בזמן האמוראים הראשונים, כגון ר' יהושע בן לוי, חביריו ותלמידיו עדיין היה לוד מקום תורה. ור' הושעיה השיב לו לר' חמא בר חנינא (שהתפאר בבתי כנסיות של לוד, ואמר "כמה ממון שקעו אבותי כאן"): כמה נפשות שיקעו אבותיך כאן, לא הוה אית בני נש דלעיין באורייתא (ירוש' סוף פיאה, כ"א סע"ב, שקלים ספ"ה, מ"ט ע"ב), כלומר, אתמה. לא היה מחסור בבתי כנסיות בלוד, ולא בבני אדם שעסקו בתורה, אבל היה מחסור בכסף להחזקתם, או בבתי מדרשות.

פשיטא שאין לקבוע מסמרות לא ביחס למקום סידורו של ספרי זוטא ולא ביחס למסדרו האחרון, וכל מה שכתבנו אינו אלא על דרך "מסתבר" והשערה קרובה. ולא עוד אלא שעלינו לזכור שליקוטים בידינו, ואף הללו אינם ערוכים כשאר מקורות חז"ל. הדיבורים הקטועים,¹⁷⁴כן, לדוגמא, עמ' 229, שורה 14: המשלחים לא הוצרכו וכו' המשתלחים לא הוצרכו וכו', כלומר לא הוצרכו שיעשיאום (כמפורש להלן שם). ובספרי סוף פי' א': לא עכבו. הקיצורים המרובים, הרמזים שבספר והקשר הרופף שבין החלקים¹⁷⁵עיין מ"ש לעיל, עמ' 16, 24, 74, הערה 265, ועוד. עושים רושם כאילו מהדורא קמא לפנינו, מעין מסכת נזיקין הירושלמית.¹⁷⁶עיין מ"ש במחברתי תלמודה של קיסרין, עמ' 19. ברם אם עלה בידינו לתאר את עטיפת פניו המיוחדת של המדרש המופלא שלנו, דיינו.