מדרש לקח טוב על אסתר · פרק 1 · פסוק 12

ותמאן המלכה ושתי, והלא פרוצה היתה, ומפני מה מיאנה לבוא, א"ר יוסי ב"ר חנינא מלמד שפרחה עליה צרעת. במתניתא תנא בא גבריאל ועשה לה זנב:

ויקצוף המלך מאוד. מה היה הקצף, שלחה לו דברים הנוגעים בלב, ואמרה למה אבוא ערומה אם רואין בי דופי אתה מתגנה בי, ואם אני נאה בעיניהם, הרי הם נותנין עיניהם להרוג אותך רמזתו ולא נרמז עקצתו ולא נעקץ, שלחה לו טיפה יצא יינך מלבך, ר אהורייריה דאבא, פי' שומר ארוות הסוסים, אבא לקביל אלפא גוברין חמרא שתי, ולא רוי, וההוא גברא אשתניי ליה בחמריה, והלא לא היה כדאי והגון להיות קומים אצטבלאות לבית אבא, פי' נגיד אצטבל מארוות הסוסים כנ"ל הלא היה קומים איצטבלאות של בית בא, ונבוכדנצר זקני כתיב ביה, והוא במלכים יתקלם ורוזנים משחק לו (חבקוק א יא), והוא בקש להשליך בתוך כבשן האש את המחוייבים לו ולא השליכם ערומים, שנאמר באדין גבריא אילך כפתו במסרבליהון פטישיהון וכרבלתהון ולבושיהון (דניאל ג כא), [ואני אבוא ערומה, מיד וחמתו בערה בו], אמר רב חנינא באותה שעה רמז הקב"ה למלאך הממונה על החימה, והבעיר בו חימה ולא שככה עד שנצלב המן: