פירוש מהרז״ו על בראשית רבה · פרק 14 · פסקה 7

עופר עולם. תיבת עפר מיותר שהיל"ל ויצר ה' אלהים את האדם מן האדמה ודרש עפ"י מדת ממעל ועפ"י מדה כ' אא"ע לעפר ת"ע לעופר כמו עופר האילים היינו וולד הנולד. ואדם היה וולדו של עולם. ומ"ש על מלאתו כמ"ש לעיל פרשה י"ב סימן ג' וסימן ו' וש"נ במדבר רבה פרשה י"ב סימן ח' ושם איתא ב"ק. וכל צבאם בקומתם נבראו. בצביונם נבראו ומ"ש אף חוה וכו'. היינו ויבן ה' אלהים את הצלע ג"כ בשם מלא להורות על מלאתה. ומ"ש כבני עשרים שנה. כוונתו למ"ש הטבעים שגידול האדם אינו כ"א עד כ' שנה ואח"כ אינו גדל יותר בגבהו. ואז הוא תכלית גידולו. לכך אמר כבני עשרים שנה ולכך קראו עופר כמו בחי' כי האדם בטבעו נולד חלש עד שמתגדל. אך בהמה וחיה מיד כשנולדים יש להם כח לעמוד ולהלוך כמו הגדולים. רק אדם נולד כמו עופר של חיה:

עפר זכר. עפר בלא ה' לשון זכר. אדמה בה' נקבה. ועפר הוא היבש. ואדמה היא הלחה כמו טיט וכן כאן לקח מן העפר וגם מן האדמה:

מעשה באחד מציפורי. במדרש תהלים ב'. ובילקוט תהלים שם הגירסא באחד מגדולי ציפורי. וא"ד כו'. ועל שהיה מגדולי ציפורי הוכרח ר' יוסי לילך אצלו לנחמו. וניחום אבלים נקרא מראה פנים לאבל:

חמיתי' יתיב ושחיק. האבל המתנחם ראה ר' יוסי ששחק שיושב בפנים שוחקות:

כלי חרס וכו' כלי זכוכית וכו'. פירש לו שמ"ש כלי יוצר אין הכוונה כלי חרס אלא כלי זכוכית. שגם כלי זכוכית מן החול בא ששורפין אותן באור. והאדם נמשל לכלי יוצר של זכוכית ואעפ"י שנשבר יש לו תקנה כשמחזירין אותו לאור. ק"ו לאדם שעשוי בנפיחתו של הקב"ה שיש לו תקנה כשמת שיחזור ויחי'. ור"י מפרש ככלי חרס ממש. ועי' במ"כ: