פירוש מהרז״ו על בראשית רבה · פרק 4 · פסקה 7

לרקיע שמים. משמע שע"כ קרא לרקיע שמים שנדע מה שלא היו יודעים משם רקיע. ע"כ דרש שהשם שמים בא לפרש ממה נעשה הרקיע. והיינו נוטריקון של אש ומים. וכן שאר הדרשות ע"פ מדת ממעל:

נטל אש ומים. עיין במ"ר פרשה י"ב ריש סי' ח' בא"א. ומ"ש ופתכן פי' שערבן זה בזה ועשה שלום ביניהם ע"י כח המחזיק שלא יפרדו עיין לקמן פר' י' סי' ג' ביתר ביאור:

שמים כתיב. בלא הניקוד מלשון ושם דרך. השם אורחותיו כמ"ש ויק"ר פרשה ט' סוף סי' א':

הגידו שמים צדקו. תהלים צ"ז. צדקה שעושה הקב"ה עם בריותיו כשזוכים. ובמקום אחר כתיב יגלו שמים עונו. ב' כתובים מכחישים. והכריעו כאן כשזוכים. וכמ"ש יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים. וכן פסוק ויגידו שמים צדקו תהלים נ' ג"כ באופן הנ"ל. עיין לקמן פר' ו' סוף סי' ו'. וכאן כשלא זוכים. אז יגלו שמים עונו. וכן ועצר את השמים ולא יהיה מטר. וכן יתן מטר ארצך אבק ועפר מן השמים וכדומה. ועי' לקמן פר' נ"א סי' ב':

משתוממים. שמים מלשון שממה. כמ"ש שומו שמים. כשאדם מתמיה על דבר הוא משתומם. וכן כאן אי אפשר לבריות לעמוד על חקירה זו. אם הם של אש. שהרי אנו רואים שכל אש נמשך למעלה. וכן המים אנו רואים שיורד למטה. וחולק על רב שאמר שנעשה מאש וממים:

אתא וקם עליו. פי' דוד בא ועמד על חקירה זו כמ"ש לעיל פר' א' סוף סימן ו' ופר' ט"ו ריש סימן כ"ב בהדיא ועיין לעיל ריש פרשה זו:

סמים. ע"פ מדת ממעל נוכל לדרוש שהוא בכלל תיבת שמים. סמים של צבעונים. שהשמים ע"י העבים והשמש. נראה בהם כל מיני מראות פעם מראה זו ופעם מראה זו. וכמ"ש לקמן פר' י"ג סי' י"ב חזיז ע"ש:

שא מים. ופירושו טעון מים על המים העליונים. או על העבים שטעונים מים:

משל לחלב. לקמן פר' י"ד סי' ה'. ויק"ר פר' י"ד סי' ט' ועיין במ"ר פר' י"ז סימן ג'. המסו את לבבנו. הרימונים משימסו. ופירושו מלשון חלוק ופירוד שהמסו מחלק החלב חלק הקפוי לגבינה בפני עצמו. וחלק הנסיובא בפ"ע:

עמודי שמים. הוקשה לו איזה עמודים יש לשמים. ע"כ דרש עמדו שמים שבתחלה היו מרופפים. והמסו הוא האש שנתבאר לעיל פר' זו סי' ב' על פסוק ברוחו שמים שפרה. כקדוח אש המסים. ע"ש היטב כל המקומות שציינתי. והפסוק ברוחו שמים שפרה הוא פירוש על פסוק ועמודי שמים שסמוך לו אע"פ שמפסיק ביניהם בפסוק. בכחו רגע הים איוב כ"ו. דעת חז"ל לדרוש ע"פ מדה ל"א מוקדם שמאוחר בענין שהפסוקים אלו צריכים להיות סמוכים יחד. וזה דעת רב שלא נגמרה ברייתם כאחד אלא בשני ימים. וכמ"ש בברייתא דל"ב מדות מדה י"ב וזהו שאמר המדרש אתיא כדאמר רב וכו'. ומ"ש ויהי ערב ויהי בוקר יום שני. טעות הוא ומקומו בסיום הפרשה שבא לחתום הפ' ואינו דורש עליו וע' לקמן פר' י"ב סוף סימן יו"ד: