פירוש מהרז״ו על בראשית רבה · פרק 10 · פסקה 3

כיצד ברא. הוא ד"א על מה שכתב ויכולו:

שתי פקעיות. משל על כחות מעשה בראשית. כמ"ש חגיגה י"ב. והיו מותחין והולכין כשתי פקעיות של שתי. עד שכלו בדברו. ופקעיות הם כדורים. וזהו ויכולו. שמתחילה נתן בהם כח כפי ששיער ברצונו כביכול לצורך בריאת העולם. עד כלות המלאכה. והיה מתפשט והולך עד שכלה. ולעיל פר' ה' סי' ח' וכן לקמן פרשה זו סימן ה' איתא שאמר לעולמו די. שאלמלא כן היו מותחין והולכין עד עכשיו. אולי הכוונה שמתחלה נתן בהם כח זה שיהיו מותחין והולכין כשיגיעו לגבול ששיער יעמדו ולא ימתחו עוד. ושל אש שייך לשמים כמ"ש לעיל פר' ד' סי' ז' ושל שלג שייך לארץ כמ"ש כי לשלג יאמר הוה ארץ ומ"ש שפתכן זה בזה שטרפן ועירבן. הכוונה שהשמים והארץ דבוקים. ואחוזים זה בזה. השמים משפיעים והארץ מקבלת. וכן בהיפך. שהשמים מתפעלים ממעשה תחתונים כמ"ש והיה אם שמוע תשמעו ונתתי מטר. ואם לא תשמעו. ועצר את השמים. ונ"ל שפירוש המאמר שמשתי פקעיות אלו נעשו אחד. כמ"ש ופתכן זה בזה. ומי שסובר ארבע היינו שהיה כל אחד כלול משתים. אש ושלג. וכן מי שסובר שש. ג"כ באופן זה:

אפשר כן. ואיך יהיו מותחין והולכין. ואמר לו המשל של בית קטן. שיכול האדם לעשות בידיו בכל קצות הבית. שהרי ידיו מגיעים לכותלים. וכן כביכול הקב"ה ידיו מגיעים עד קצות השמים. ופועל מקצה השמים ועד קצה השמים כביכול בידיו. כמ"ש ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. וכמ"ש ומעשה ידיך שמים: