עץ יוסף על ויקרא רבה · פרק 21 · פסקה 12

תני רבי חייא מלמד שטעונין גניזה. רבי דוסא אומר כשרין הן לכהן הדיוט ואין כשרים ליום הכפורים אחר. כצ"ל. ופי' שטעונין גניזה. מסיפא דוהניחם שם דריש. וממילא שס"ל שאינן כשרים ליום הכפורים אחר וה"ה לכהן הדיוט בשאר ימות השנה. דאל"כ אמאי טעונין גניזה דקאמר. ורבי דוסא ס"ל דכשרים הם לכהן הדיוט כדלמד בפ"ק דיומא מדכתיב גבי תרומת הדשן ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו. וילבש יתירא הוא דהא כתיב ברישא דקרא ולבש. ולא היה צריך לומר אלא ומכנסי בד על בשרו. אלא לג"ש אתא דילבש ילבש. למימר דבגדי כ"ג ביוה"כ דכתיב בהו כתונת בד קדש ילבש. כשרים להדיוט כל השנה. דלא תימא והניחם שם כתיב בהו לומר שטעונים גניזה. אלא שלא ישתמש בהם כ"ג ליוה"כ אחר. כן פרש"י שם:

ומי יאמר כו'. יש כאן חסרון לשון והכי אי' בירושלמי בעון קומי רבי אבהו והא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד אפילו אותם שכתוב בהם ודמות פניהם פני אדם לא יהיו באהל מועד. אמר לון מאן אמר לי דהוה בר נש אני אומר הקב"ה היה. וכתב עליו בעל עין יעקב. אין פירוש בר נש אדם ממש שהרי פסוק ודמות פניהם פני אדם הוא על אחד מד' חיות המרכבה הדומה לאדם. אני אומר שהזקן ההוא היה דמות העולה למעלה מכל חיות המרכבה והוא דמות הקב"ה:

וכה"ג לא אדם היה. שר' אבהו ס"ל וכל אדם לא יהיה כפשוטו אדם ממש. והא דקאמר ר' אבהו לעיל הקב"ה בכבודו היה. הוא לתרץ אפי' אליבא דהני דמפרשים אפילו אותם שכתיב בהם ודמות פניהם פני אדם. אבל הוא ס"ל כפשוטו. לכן מקשה וכ"ג לאו אדם הוא כלומר שאין לשון הכתוב מתוקן שכולל כל אדם וזה נראה הפך האמת כיון דכ"ג היה שם. ולא היה לו לומר אלא וכל אדם מבלעדו. או וכל אדם אחר:

אלא כההיא דא"ר סימון פנחס כו'. כצ"ל. וכן הוא לעיל פ"א ע"ש. והכוונה שבזמן בואו אל הקודש היה צריך התפשטות הגשמיות ונעתק ממדריגת אדם. ומלאך ה' צבאות הוא. ולכן בבית שני רוב הכהנים לא הוציאו שנתם לסיבת שלא הגיעו למדרגה זו להתפשטות הגשמיות ולא נתקיים בהם וכל אדם לא יהיה באהל מועד [מלא העומר]:

שהיה רוח הקדש כו'. וסתם כ"ג היתה רוח הקדש שורה עליו כי אינו נשאל באו"ת אם אינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו כדתניא בס"פ בא לו כהן גדול. והיה לו אז התפשטות הגשמיות כמו שכתבתי לעיל: