עץ יוסף על ויקרא רבה · פרק 17 · פסקה 4

אין בעל הרחמים כו' משום דכתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזותכם ולא קאמר הכא בנגעי הגוף והבגד. לכן משמע ליה דתחלת נתינת הנגעים הוי בבית:

מעין עוה"ב פי' שהטעימו הקב"ה טעם עוה"ב שלאחר חרישת הבקר היו האתונות אוכלות חזיז מן התלם מיד:

ונגש חורש בקוצר והוא הבטחה לעתיד:

מכפר קריינוס הכי גמיר לה שמקום זה שבו הוכו הנערים היה כפר קריינוס ולא מתו שם אלא הלכו מוכים כל האבולין והם מקומות שבנתים [והוא מלשון אבל השיטים] עד מגדל צבעיא ושם מתו:

רק מיעוט וקממעט בהמלטה שלא היתה שלימה. או ממעט בגופו:

לבדי ועל לבדי דקשה ליה דבתר דכתיב רק אני הוה ליה תיבת לבדי מיותר. לכן דריש ליה לתיבת לבדי מל' לבדין והוא מין כסות. ור"ל שנשאר מושכב על כסותו כדרך המוכים. וזהו שאמר ועל לבדי פי' שנשארתי על לבדי וכסותי מושכב להגיד לך. וע' מ"ש ברות רבה:

כיון ששמע איוב בשורתו מיד מת כי לא היה לו חיות רק בכדי להגיד בשורתו. וז"ש בתריה עוד זה מדבר כלומר עודנו חי ומדבר מכלל שמת מיד. וא"ת רק אני לבדי דדרשינן אף הוא מושבר ומולקה למה לי הא מלהגיד לך נפקא. וי"ל דאפשר מחמת בעתותו הוא שמת. אבל רק אני משמע שהיה מוכה בידם:

זה העם לא היה וכדמסיק ברות רבה הלואי לא היה. ופרש"י בישעיה אשר לא כדאי הוא להקרא עם כו' עד שהקב"ה מתחרט עליהם על שבראם כדאי' במס' סוכה:

קל מן שמיא נפל מאן יכולה לעשות. זה אינו ברות רבה. ואפשר שתפס לשון המקרא דכתיב בנבוכדנצר. ורצונו לומר כיון שהיא גזירה מן שמים מה אני יכול לעשות:

לקח לו חרס כו' כלו' ולבסוף נגע בנפשות עד שלקח לו חרס להתגרר בו:

אף מחלון וכליון כן כו' דוקא מחלון וכליון ולא אלימלך. כי הוא מת תחלה. שפגעה בו מדת הדין תיכף ומיד יען כי הוא העיקר בחטא שהיה גדול הדור ויצא ח"ל. שכשם שצדקה תציל ממות כך מי שמעלים עיניו מן הצדקה מיתה מזומנת לו. ולפיכך מת אלימלך תחלה קודם שלקה בממונו. מה שאין כן מחלון וכליון שהיו תלוים באביהם ולא היו ברשות עצמם. שבצאת אביהם הוכרחו גם הם לצאת. אך כשראו שמת אביהם היה להם לחזור לא"י. ולפיכך לקו בממונם תחלה כדי שירגישו בחטאם. וכשלא הרגישו כתיב וימותו גם שניהם וזהו גם לרבות את ממונם שתחלה נשארו בלי ממון שגם זה נקרא מיתה כמ"ש כי מתו כל האנשים כו' ופירשו חז"ל שירדו מנכסיהן. ואח"כ מתו גם הם [גבול בנימין] גם י"ל דלפיכך מת אלימלך קודם שלקה בממונו לפי שהיה גדול הדור ולא הוצרך להתרות בו תחלה דת"ח אינן צריכין התראה [יפ"ת]:

ואם לאו טעון שריפה במדרש רות גרס מקמי הכי חזר בו טעונין קריעה. ומדרשינו קיצר בזה: