אגדת בראשית · פרק 4

פרק ד' תורה.
[א] ויזכור אלהים את נח (בראשית ח א) זש"ה צדקתך כהררי אל (תהלים לו ז), בשעה שאדם זוכה אתה עושה לו צדקה, ואת מגביהו יותר מן ההרים, דכתיב כהררי אל, ובשעה שאדם חוטא אתה פורע ממנו ומשפילו עד תהום התחתון, דכתיב משפטיך תהום רבה. (שם שם) ד"א צדקתך כהררי אל רבי שמעון בן יוחאי אומר סרס המקרא צדקתך על משפטיך כהררי אל על תהום רבה. האיך אלא מדד הקב"ה את מי תהום רבה, ותהום שהיה רואה שמימיו מתגברין היה נוטל הר גבוה ונותן על תהום רבה, וכך כל תהום ותהום כבש למעלה מהן הרים, כדי שלא יעלו וישטפו את כל העולם, וכשם שקבע הרים למעלה מהם כדי שלא ישטפו את העולם, כך כבש את הצדקה על הדין, שלא יאבד בדין את העולם, לפיכך א"ר שמעון בן יוחי צדקתך על משפטיך כהררי אל על תהום רבה. ד"א צדקתך [צדקה] שעשית לנח היא גרמה לו שנחה תיבתו על ההרים, שנאמר ותנח התיבה [וגו' על הרי אררט] (בראשית ח ד). משפטיך תהום רבה משפטים שעשית לדור המבול, שנאמר ביום ההוא נבקעו [כל מעינות תהום] (שם ז יא), ואחר כל הפורענות הזה אדם ובהמה תושיע ה' (תהלים לו ז), אימתי ויזכור אלהי' את נח.

[ב] ד"א ויזכור אלהי' את נח. זש"ה זכר צדיק לברכה (משלי י ז), זה נח, דכתיב נח איש צדיק, (בראשית ו ט), ומהו זכרונו, שזכרו הקב"ה לברכה, שנאמר ויברך אלהים את נח וגו'. ושם רשעים ירקב (משלי שם), אלו דור המבול שנרקבו מן המים, שנאמר וימח וגו' (בראשית ז כג) הכד"א כי מחה אמחה (שמות יז יד).

[ג] ד"א ויזכור אלהים את נח. זש"ה יודע צדיק נפש בהמתו וגו' (משלי יב י), יודע צדיקו של עולם נפש אפילו בהמתו, אפילו כשהוא כועס, אין מידתו של הקב"ה כמידת בשר ודם, בשר ודם בשעה שמדינה סורחת עליו, שולח עליה לגיונות להחריבה, והוא עושה בה אנדרולומוסיא (פי' הריגת אנשים) והורג טובים ורעים, ואין שם לומר פלוני כשר הניחו אותו, אלא הורגין את הכל, אבל הקב"ה אינו כן, אלא הדור מכעיסין [אותו] והוא מרחם עליהם, ואין שם אלא צדיק אחד יודע הוא בו ומצילו, שנאמר יודע צדיק נפש בהמתו, וכן הוא אומר טוב ה' למעוז ביום צרה וגו' (נחום א ז), ורחמי רשעים אכזרי (משלי שם), אלו אנשי דור המבול שהיו אכזרים יותר מדאי. אמרו רבותינו בשעה שעלה עליהן כל התהום, דכתיב נבקעו כל מעיינות וגו' (בראשית ז יא), והיו רואין את המעיינות עולות עליהן, מה היו עושים, הי' להם בנים מרובין, והי' כל א' וא' מהם נוטל את בנו ונותנו על התהום, וכובש עליו טלאין, ועלו עליהם (את) המים. ושוב היו המים מתגברין, והי' נוטלים בניהם אחרים ונותנים על התהום, ראה ורחמי רשעים אכזרי. ומניין שהיו עושין כך, שכן איוב אומר ישכחהו רחם וגו' (איוב כד כ), לא (זכר) [נזכר] הרחים שלו שהי' בניו, ומה עשה להן הקב"ה הוריד עליהן מבול מלמעלה ושברן, דכתיב ותשבר כעץ עולה. (שם שם). א"ר ברכיה קשים הי' יותר מדאי, ובעלי קומה הי', ואילולי שפרע מהן מלמעלה, לא היה יכול להן, שנאמר אם לא נכחד קימנו וגו' (שם כב כ), מהו כך אלא כשראה הקב"ה שלא מתו בתהומות שלמטה, הוריד עליהן אש מלמעלה ושרפן, דכתיב ויתרם אכל אש (שם שם), כיון שהיו רואין את עצמם אבודין, היו מבקשין להפוך את התיבה. מה עשה להן הקב"ה, הקיף את האריות והי' הורגין אותם ואוכלין אותם, שנאמר ויסגור ה' בעדו (בראשית ז טז), ואין סגירה אלא אריות, שנאמר אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא (דניאל ו כג). סליק.