מדרש שכל טוב · שמות · פרק 12 · פסוק 36

וה' נתן את חן העם בעיני מצרים. כמשמעו:

וישאלום. מצרים לישראל, שלא הי' ישראל מספיק לומר למצרי השאילני עד שהי' משאילו:

וינצלו את מצרים. שלקחו עדיים וכלי חפציהם ותכשיטיהם, ודומה לדבר ויתנצלו בני ישראל את עדיים (שמות לג ו'). נצל שלשתם יסוד התיבה [ע"ז] היתה ניתכת ובטילה וחוזרת לתחלתה, והיו ישראל מנצלים אותם מהם, ולדברי רבותינו צל לבד הן יסוד התיבה דאמרינן בברכות וינצלו את מצרים, שעשאוה כמצולה שאין בה דגים, מצולה וצולה אחד הוא:

ורבותינו דרשו ויהי בחצי הלילה, משה רבנו אמר כחצות הלילה לענין שדרשנו, אבל המכה היתה בחצי הלילה ממש:

וישא העם את בצקו טרם יחמץ. לא הספיקו לחומצה עד שנגאלו, וכן אתה מוצא לעתיד לבא, שנא' ישבות מעיר מלוש בצק עד חמצתו יום מלכינו (הושע ז ד):

וה' נתן את חן העם. ר' יוסי הגלילי אומר האמינו בהם משלשת ימי אפילה שהיו אומרים מה אם בשעה שהיינו באפילה והן היו באורה לא נחשדו על הגניבה, עכשיו לא כל שכן לכך השאילום. ר' אליעזר אומר ויתן ה' את חן העם. זו רוח הקודש, שנא' ושפכתי על בית דוד [וגו'] רוח חן ותחנונים (זכריה יב י). ר' נתן אומר וישאילום מה שאינם שואלין היו משאילין אותם ישראל אומר תן לי חפץ זו, ומצרי אומר טול לך זה ואחר כיוצא בו. א"ר [אמי] בעל כרחם השאילם, איכא דאמרי על כרחם דמצריים, ואיכא דאמרי על כרחם דישראל, בשלמא למ"ד על כרחם דמצרים, היינו דכתיב ונות בית תחלק שלל (תהלים סח יג), אלא למאן דאמר ע"כ דישראל מאי טעם, משום טורח משאוי. ומניין שביזת הים היתה גדולה מביזת מצרים, שנאמר ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים (יחזקאל טז ז), בעדי זו ביזת מצרים, עדיים זו ביזת הים, [ואומר] כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים סח יד) זו ביזת מצרים, ואברותיה בירקרק חרוץ (שם שם), זו ביזת הים [עם נקודות הכסף (שם שם) זו ביזת מצרים]:

ירויחו דורשי פרשה הגאולה ויבינו וסמוך לה פרשת מסע.: