מדרש שכל טוב · שמות · פרק 12 · פסוק 3

דברו. ר' אחי בר יאשי' אומר וכי שניהם היו מדברים והלא כבר נאמר ואתה דבר אל בני ישראל (שמות לא יג), אלא כיון שהי' משה מדבר הי' אהרן מימינו, ואלעזר משמאלו, ואיתמר מימינו של אהרן, והדיבור יוצא מביניהן כאילו שניהם מדברים. ר' ישמעאל אומר כיון שהיה משה מדבר היה אהרן מרכין את אזנו לשמוע באימה, ומעלם עליהם הכתוב כאילו שניהם מדברים. ר' שמעון בן יוחאי אומר משה הי' חולק כבוד לאהרן ואומר לו למדני, ואהרן חולק כבוד למשה ואומר לו למדני, והדיבור יוצא מביניהן כאילו שניהם מדברין:

אל כל עדת (בני) ישראל. שהמצוה לכולם:

לאמר. לומר מקצת הדברים לדורות:

ויקחו להם. לאכילתם. הדיבור בראש חודש ולקיחה בעשרה בו ושחיטה בי"ד בו:

בעשור לחדש [הזה] ויקחו. אין לי אלא עשירי שיהא כשר ללקיחה, י"ד מניין שיהא כשר ללקיחה לדורות, אמרת ק"ו ומה עשירי שאינו כשר לשחיטה כשר ללקיחה י"ד שכשר לשחיטה אינו דין שיהא כשר ללקיחה, וכן י"ג שהוא קרוב לזמן שחיטה וה"ה ליום י"ב ויום י"א:

לחדש הזה. לפי שעתיד לומר ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה (שמות יג י), יכול כל חדש שתרצה בכלל, ת"ל הזה, זה ולא אחר, להוציא את פסח דורות, שפסח מצרים מקחו מבעשור, ופסח דורות מקחו כל זמן שירצה:

ויקחו. וכי כולם לוקחים אלא לעשות שלוחו כמוהו, מכאן אמרו ששלוחו של אדם כמותו:

להם. לצורך אכילתם:

איש. היינו גדול דהוי שליח של חבורה:

שה. שה גדי וטלה, שנאמר שה כבשים ושה עזים (דברים יד ד):

לבית אבות. אלו משפחות, שנאמר למשפחותם לבית אבותם (במדבר א ב). שלא יאכלוהו בערבוביא, היו עשר משפחות לבית אב אחד שומעני שה אחד לכולם, ת"ל שה לבית, דהיינו שה לחבורה אחד שבבית: